אורי הייטנרלא זו בלבד שיישובי חבל ימית נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו וכבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק. מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת, בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה, כעבור שנים ספורות
בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר, מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב, מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.
נחמץ לבי, כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת, בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה, כעבור שנים ספורות.
בימים אלה, מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה ותלמי יוסף. במרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.
חלום שנופץ
יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת, אם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה כי נשכחו מהתודעה.
אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים
אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד–צדדית, ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.
מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. בתוך החולות והשממה, הם יצרו בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשייה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. כאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון.
היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.
סיפור שראוי להציל
בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה, נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.
בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה“ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981, נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים, לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, חגיגה שהייתה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא הייתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים, הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום–מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.
כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת “ידיעות ספרים“, 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק, אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור – המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם וגם היש הגדול שהם יצרו לא ריפא את הפצע.
ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.
זה היה ביתי
השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר “על הדבש ועל העוקץ” והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה – “אל נא תעקור נטוע“, שהייתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר הייתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק.
השורה “אל נא תעקור נטוע” נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת “עת לטעת ועת לעקור נטוע“. חיים חפר כתב אז את השיר “עת“, שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל“אל נא תעקור נטוע“. היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה, כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.
שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר “זה היה ביתי“. גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.
כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ “כלא 6″ גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ “כלא 6″, בשירה.
השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר “ימית קמה לתחיה“. המסר הוא שחבל ימית קם לתחיה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחיה בעקירת גוש קטיף. “הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה“. יש בשיר הרבה זעם, והרבה “אנחנו והם“. “בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה“. כמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכול נגדע.
“אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.
אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה
פרידה שלא תשוב יותר“.
והוא מוסיף: “מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה
כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה“.
ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:
“שוב לא רואים נרות דולקים
בחלונות מאז עזבנו“.
בפינה שבועית שלי, זה למעלה מ-11 שנים, בתכנית “ינשופים“, שעברה לאחרונה מרדיו “אורנים” ל“רדיוטק“, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות, הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל“זה היה ביתי“, היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשייה וההדחקה.
את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.
