מאזן ההתנתקות

בשנת 2005 פינתה מדינת ישראל באופן חד צדדי את גוש קטיף ויישובי חבל עזה, כשהמטרה המרכזית הייתה להשיג גבול שקט. ברגע שנצא, כך חשבנו, הטרור יפסק, או לכל הפחות יתמעט מאוד. שילמנו את המחיר במלואו, אבל מה התמורה שקיבלנו?


 

 

התנגדתי להתנתקות. התנגדתי לה בזמן אמת (והבעתי את התנגדותי מעל במות רבות, ובהן מאמרים רבים מעל במה זאת) ועמדתי לא השתנתה. התנגדותי הייתה בראש ובראשונה עקרונית, ערכית, אידיאולוגית – התנגדות לעצם עקירת חבל התיישבות. כיוון שזוהי עמדה עקרונית, סביר להניח שהייתי דבק בה גם אילו מאזן ההתנתקות היה שונה ואף הפוך. ומכאן, שאין קשר בין ניתוח מאזן ההתנתקות, לבין עמדתי האישית.

כל אימת שאני מביע את דעתי נגד ההתנתקות, אני נתקל בשאלה: מה, עדיף היה שצה”ל ימשיך להתבוסס במחנות הפליטים שאטי וג’יבליה, ברחובות עזה, חאן יונס ודיר אל-בלאח?! האם היית רוצה להמשיך לשלוט על עוד מיליון פלשתינאים?

שאלה זו – בשקר יסודה, והיא מתבססת על הזיכרון הקצר של הציבור. ישראל לא יצאה מעזה בהתנתקות. בעת ההתנתקות חיילי צה”ל לא התבוססו בשאטי וג’יבליה, לא ברחובות עזה, לא בחאן יונס ולא בדיר אל-בלאח. ישראל לא שלטה על הפלשתינאים ברצועת עזה.

ישראל נסוגה מעזה ומשאר ערי הרצועה בשנת 1994, בביצוע הסכם אוסלו א’ – עזה ויריחו תחילה. יתר על כן, להבדיל משטחי הרש”פ ביהודה ושומרון, ישראל גם לא חזרה לשם ב”חומת מגן” ולא נטלה את השליטה הביטחונית הכוללת. ב”חומת מגן”, יחידת המילואים שלי גויסה כדי להיכנס לרצועת עזה (בשלב ב’ של המבצע), אך הפעולה בוטלה ונשלחנו להמשך המבצע בטול-כרם. עוד קודם לכן, בראשית מתקפת הטרור של 2000 (“האינתיפאדה השנייה”) פעולת גמול של צה”ל שכללה כניסה לשטח הרש”פ ברצועת עזה הופסקה יום לאחר תחילתה, אחרי שתא”ל (לימים אלוף וסגן הרמטכ”ל) יאיר נווה, מפקד אוגדת עזה, אמר בראיון טלוויזיוני שצה”ל יישאר בעזה ככל שיידרש, ועורר סערה ציבורית.

בהתנתקות ישראל לא יצאה מעזה, אלא מאותם אזורים ברצועת עזה בהם נשארה ב-11 השנים שאחרי הנסיגה מעזה. היו אלה אזורים מאוכלסים בדלילות באוכלוסיה פלשתינאית. היו אלה בעיקר אזורי ההתיישבות: גוש קטיף, התוחמת הצפונית, והיישובים המבודדים נצרים וכפר דרום, ואזורים חיוניים מבחינה ביטחונית שנשארו בידי ישראל, כמו ציר פילדלפי.

מה הייתה, אם כן, משמעות ההתנתקות, אם לא נסיגה מעזה? היו לה שלוש משמעויות. א. עקירת גוש קטיף ויישובי חבל עזה. ב. נסיגה לקווי 49′, עד המילימטר האחרון, כדי לא להותיר לפלשתינאים כל עילה ותרוץ להמשיך במאבקם. ג. עקירת יישובי צפון השומרון, כדי לאותת לפלשתינאים, שההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה לא נועדו להנציח את ישיבת ישראל בכל יו”ש.

למשמעויות הללו מחיר כבד. המחיר של עקירת גוש קטיף הוא עצם המשמעות של עקירת היישובים מאדמתם, עם כל ההשלכות הציוניות והמוסריות של הצעד הזה, ומחיר חברתי, של יצירת קרע חמור בעם, פגיעה קשה בציבור גדול, יצירת ניכור בחברה. מחיר הנסיגה המלאה, הוא התקדים המדיני הכרוך בו לקראת כל מו”מ עתידי והוויתור על אזורים חיוניים לביטחון. לדוגמה, התוחמת הצפונית, שהרחיקה את עוטף עזה מטווח הפצמ”רים.

ומה התמורה שלמענה שולם מחיר כבד כל כך? לא שלום, כי היה זה מהלך חד-צדדי (שנבע מחוסר היכולת להתקדם להסכם שלום, באין פרטנר למהלך כזה, כפי שהוכח חמש שנים קודם לכן בתקופת ברק ובשנים שלאחר מכן, בתקופת אולמרט). אם לא שלום, מה כן?

המטרה המרכזית הייתה להשיג גבול שקט. ההנחה הייתה, שעצם הישיבה שלנו ברצועת עזה, גם מחוץ לערים, היא הגורם לטרור מרצועת עזה, הן נגד יישובי גוש קטיף והן נגד עוטף עזה. ברגע שנצא, לא תהיה להם עילה, והטרור יפסק, או לכל הפחות יתמעט באופן משמעותי.

ההנחה השנייה הייתה, שאם הטרור יימשך אחרי שישראל תיסוג, כשאין עוד כל עילה וטענת כיבוש – או אז, ישראל תסיר את הכפפות והמגבלות ותגיב בתגובה קשה וכואבת שתדביר את הטרור ותרסק את ארגוני הטרור. אם רק ייפול פצמ”ר אחד מעזה, הובטח לנו, צה”ל יגיב בעוצמה כזאת, שלא הייתה דוגמתה.

ההנחה השלישית הייתה שאם יימשך הטרור אחרי הנסיגה, העולם יבין שלא ישראל אשמה בו ויתמוך בה ובתגובותיה נגד הטרור, קשות וחריפות ככל שתהיינה.

המטרה השנייה הייתה, כְּשְׁמָהּ – להתנתק מרצועת עזה, מאחריות על הרצועה, מהתפיסה של העולם הרואה בישראל אחראית על הרצועה, גם אחרי שישראל נסוגה מן העיר עזה ובנותיה.

הבה נבחן את המאזן.

המחיר שולם במלואו. ישראל עקרה והחריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון, נישלה מאדמותיהם וגירשה מבתיהם את כל תושביה עד היהודי האחרון, חי או מת. הפגיעה בחברה הישראלית הייתה קשה וכואבת, ורק בזכות אחריות עילאית של הנהגת יש”ע מצד אחד ומפקדי צה”ל מצד שני, נמנעה הידרדרות למלחמת אחים, חלילה.

והתמורה?

המטרה המרכזית לא הושגה. ההנחה שהנסיגה והעקירה תבאנה שקט בגבול, הופרכה. קרה ההיפך הגמור. כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש, ומיד אחריה – השטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור נגד מדינת ישראל, תושביה ואזרחיה. היישובים והשטחים החקלאיים שנעקרו, היו לאזורי שיגור קטלני של ירי תלול מסלול. כל יישובי הגדר הוכנסו באחת לטווח הפצמ”רים. ובאין צה”ל ושב”כ ברצועה, יכולת הייצור של הפלשתינאים המירה את הקסאמים שהגיעו לטווח של קילומטרים ספורים לטילים שנורו על תל-אביב, ירושלים, נתב”ג וחיפה (זוכרים באיזה לעג התייחסו לאזהרה מפני קטיושות שתיפולנה על… אשקלון)? מנהרות תופת נחפרו לעבר יישובי הגדר, במטרה לבצע פיגועי ראווה של טבח המוני וחטיפות המוניות חסרי תקדים. יש לזכור, שלאחר ההתנתקות פת”ח שלט ברצועת עזה והוביל את הטרור משם, ורק אחרי ההפיכה של חמאס (אחרי שגם ניצח בבחירות) הוא נטל את הובלת הטרור. ההתנתקות לא עצרה את הטרור אלא הסלימה אותו, מתוך רצון של הפלשתינאים לנצל הצלחה, ותקווה ואמונה, שאם בטרור הם קיפלו אותנו מנווה דקלים, בהסלמת הטרור הם יקפלו אותנו גם משדרות.

ההנחה שאחרי הנסיגה – פצמ”ר אחד ו”ניכנס באמ-אמ-אמא שלהם” הופרכה. ישראל הבליגה, הבליגה והבליגה. רק כעבור שלוש שנים וארבעה חודשים, במבצע “עופרת יצוקה”, אחרי שהגיעו מים עד נפש, ישראל הגיבה בחריפות, וגם המבצע עצמו הופסק באמצע. למעשה, רק ב”צוק איתן”, כעבור תשע שנים, צה”ל הנחית מכה קשה באמת, שהביאה לירידה דרסטית, אם כי לא מוחלטת, בטרור נגד ישראל.

ההנחה שהעולם ישלים עם תגובה חריפה של ישראל, אם תותקף אחרי הנסיגה – הופרכה במידה רבה. נכון, העולם גילה יתר סובלנות לעצם זכות התגובה של ישראל, בכל שלושת המבצעים, אך ברגע שהחלו להגיע התמונות הקשות מעזה, נגרמה לישראל פגיעה תדמיתית קשה, העולם לא קיבל את זכות התגובה וקיבלנו מתנות, ששיאן – עלילת גולדסטון.

גם המטרה השנייה לא הושגה. העולם לא הכיר בהתנתקות, והוא ממשיך לראות את ישראל אחראית על הנעשה ברצועה, גם אחרי הנסיגה המוחלטת. גם כאשר רצועת עזה תוקפת את אזרחי ישראל, ותחת הטילים ישראל מעבירה מדי יום מאות משאיות אספקה לרצועה, ישראל מואשמת ב”מצור” על עזה ומגונה ומותקפת בגינו. וגם כאן קיבלנו מתנות, ששיאן – פיגוע ה”מרמרה”. לדעתי, אחרי המחיר הכבד של הנסיגה והעקירה, ראוי היה לבצע באמת התנתקות מן הרצועה, בעקבות הטרור היוצא ממנה. פשוט, לסגור הרמטית את הגבול, כפי שסגור כל גבול בין אויבים, להודיע על מועד בו ישראל תפסיק לספק חשמל לרצועה, בקיצור – לבצע התנתקות. מה קרה? הנסיגה והעקירה נעשו, אך לא הייתה התנתקות.

להתנתקות היה הישג חשוב אחד, הישג מדיני – מסמך בוש. אין זה נכון לגמרי שההתנתקות הייתה ללא הסכם. היא הייתה בהסכם עם ארה”ב. הנשיא בוש תמך מאוד בהתנתקות, ובתמורה הוא העניק לישראל את המסמך המדיני הפרו-ישראלי ביותר בכל תולדות היחסים בין ארה”ב לישראל. לראשונה, ארה”ב הכירה בזכות ובצורך של ישראל בגבולות בני הגנה (שם קוד לשליטה ישראלית על בקעת הירדן), בצורך להכיר בשינויים הדמוגרפיים ביו”ש (שם קוד להשארת גושי ההתיישבות בידי ישראל) וכל זאת ללא כל רמז ל”חילופי שטחים” בתמורה, כלומר קו שלראשונה אינו מתבסס על נסיגה לקווי 4 ביוני 67′. אולם ההישג הגדול הזה בוזבז והוחמץ כעבור שנתיים, כאשר לנוכח עיניהם המשתאות של הנשיא בוש ומזכירת המדינה קונדוליזה רייס, אהוד אולמרט הציע לפלשתינאים הצעה מרחיקת לכת, בה הוא התעלם מכל הישגי מסמך בוש והפך אותו לאות ריקה.

מאזן ההתנתקות, אם כן, הוא שלילי ביותר. ישראל שילמה את מלוא המחיר, ולא נהנתה מכל תמורה.

עוד חמש הערות הנוגעות להתנתקות.

קיימת טענה, לפיה הסיבה לכך שהנסיגה לא הביאה לשקט, נובעת מכך שהיא הייתה חד-צדדית ולא בהסכם. זו טענה מגוחכת. האם הרצון של הפלשתינאים הוא בשטח, או בהסכם? האם הם פשוט נעלבו מכך שלא היה הסכם, ולכן כבר עשר שנים הם הפכו את רצועת עזה לקן טרור, וגם שילמו בעצמם מחיר כל כך כבד? זו טענה מופרכת, כיוון שהתוצאות של הנסיגה בהסכם, הסכמי אוסלו, היו קשות אף יותר, ואנו זוכרים את תקופת פיגועי ההתאבדות הקשים, שיצאו משטחי הרשות, עד מבצע “חומת מגן”.

מול טענת ההתנתקות שהובילה לטרור, נשמע המענה שאין זה נכון, ירי הטילים החל כבר ב-2000. נכון. מה שהוביל ליכולת לייצר ולשגר טילים, היה הנסיגה מעזה ב-1994. בניגוד להתנתקות, על הנסיגה הזאת יש בהחלט מקום להעלות את הדילמה של “התבוססות בג’יבליה” ושליטה על מיליון פלשתינאים, לעומת מחיר הטרור מעזה. אולם, אם באמת ירי הטילים החל חמש שנים לפני ההתנתקות ונמשך אחריה – לשם מה עקרנו את יישובי גוש קטיף? לשם מה נסוגונו לקווי 49′? זאת ועוד – אכן, ירי הטילים קדם בחמש שנים להתנתקות, אך הוא גבר באופן משמעותי אחריה.

אחת הטענות של מתנגדי ההתנתקות מופנית כלפי בית המשפט העליון שאישר את עקירת היישובים. עם הביקורת הזאת איני מסכים. אין זה תפקידו של בית המשפט לקבוע את גבולה של ישראל. לשם כך קיימות כנסת וממשלה. בית המשפט צריך היה לדחות מלכתחילה, על הסף, את העתירות, בשל חוסר סמכות, ולדון רק בגובה הפיצויים (וכאן הוא אכן שיפר מאוד את הצעת הממשלה). יש לזכור שרצועת עזה אינה שטח ריבוני של ישראל, היא מעולם לא סופחה ולא חלו עליה החוק והמשפט הישראלי. זהו שטח מוחזק, ולכן מי שאחראי על הביטחון, קרי הממשלה והכנסת, הם המוסמכים להחליט.

אני שולל מכל וכל את הטענה שהגורם לעקירת גוש קטיף היה החקירות נגד שרון. בעיניי, הטענה הזאת היא עלבון לאינטליגנציה. אי אפשר לקיים דיון נוקב ורציני עם עמדה יריבה, בלי לכבד אותה.

המחדל בטיפול בעקורים, היה חרפה לאומית.

****

כאמור, מאזן ההתנתקות היה שלילי ביותר. אילו בעקבות הנסיגה הפלשתינאים היו מניחים את נשקם, ומתרכזים בפיתוח רצועת עזה לטובת תושביה, כל העולם וישראל בתוכו היו משקיעים כל הון שנדרש כדי להפוך אותה לגן פורח. אילו כך היה, אין לי ספק שרוב אזרחי ישראל היו תומכים בהתנתקות דומה ממרבית שטחי יו”ש. אולם התוצאה הייתה אחרת לגמרי, ואזרחי ישראל מבינים היטב שנסיגה מיו”ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו”ש. לא, תודה!

מאז ראשית שנות התשעים, ניסינו שלוש דרכים לקדם את השלום בינינו לבין הפלשתינאים.

דרך אוסלו – נסיגה ישראלית והקמת הרש”פ בהסכמי ביניים, שייצרו מציאות של שקט ושכנות טובה; מציאות שתאפשר מו”מ שקול והגיוני על הסדר קבע, שבו יידונו המחלוקות הגדולות, כמו תוואי הגבול, ירושלים והפליטים.

דרך ברק ואולמרט – ניסיון להביא להסדר קבע המבוסס על נסיגה ישראלית לקווי 49′ (עם חילופי שטחים קלים) וחלוקת ירושלים, הקמת מדינה פלשתינאית עצמאית ובירתה ירושלים.

דרך ההתנתקות – נסיגה חד צדדית ועקירת יישובים מהשטחים שישראל נסוגה ממנה.

אף אחת מהדרכים הללו לא קידמה כהוא זה את השלום המיוחל. נהפוך הוא, כל הדרכים הללו הביאו לשפיכות דמים, שכול, יתמות וסבל רב, לשני העמים.

שוב הסתבר, שבעוד די ברצונו של צד אחד למלחמה, אין אפשרות לשלום ללא רצון כן ואמתי של שני הצדדים. והאמת היא, שהערבים (ולא רק הפלשתינאים) טרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. זו הסיבה האחת והיחידה למלחמות.

אין זה אומר, חלילה, שעלינו לוותר על חלום השלום. אין זה פוטר את ממשלות ישראל מהצורך לחפש דרכים יצירתיות לקדם את השלום. אבל כנראה שיש לחפש פתרונות אחרים, מחוץ לקופסה, ולא לקבל את הנוסחה האוטומטית והפשטנית נסיגות = שלום, שלא עמדה עד היום במבחן המציאות.

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
28
29
30
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
אירועים שיתקיימו ב 30th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 1st מאי
אירועים שיתקיימו ב 2nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 6th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מאי
אירועים שיתקיימו ב 16th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 17th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 22nd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 24th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 26th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מאי
אירועים שיתקיימו ב 28th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מאי
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מאי
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?