דווקא בחג האסיף, בשעה שהאדם אוסף את יבולו אל הבית ומרגיש את השפע ואת הביטחון של מה שהצליח לבנות, אומרת לו התורה לצאת לסוכה ולראות את העולם דרך חרכי הסכך
כולנו מכירים את התחושה המרגיעה הזאת בשעות הערב, כשהדלת נסגרת, המזגן מייצב את הבית בדיוק בטמפרטורה שאנחנו אוהבים ואנחנו שוקעים בכורסה מול המסך. הקירות נותנים לנו תחושה של ביטחון, שגרה ויציבות. מתוך המקום הנוח הזה, קל מאוד להביט החוצה ולחלק ציונים לעולם: לשפוט החלטה של מפקד בשטח, להסביר מה איש ציבור היה צריך לעשות, לקבוע למה אדם שמחזיק בדעה הפוכה משלנו חושב כפי שהוא חושב ואפילו לפסוק שהשכן שאיבד את סבלנותו בחדר המדרגות הוא פשוט אדם חסר התחשבות. מהמקום שלנו הכול נראה ברור מאוד ולפעמים, אנחנו אפילו משתכנעים שאנחנו רואים את התמונה כולה.
הנה, מגיע חג הסוכות ומבקש מאתנו לעשות דבר מוזר. דווקא בחג האסיף, בשעה שהאדם אוסף את יבולו אל הבית ומרגיש את השפע ואת הביטחון של מה שהצליח לבנות, אומרת לו התורה לצאת. חז"ל ניסחו זאת בארבע מילים: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". קח את המשפחה, את האוכל ואת השמיכות ועבור לשבעה ימים למקום פחות יציב, עם סכך מעל הראש וקירות שלא תמיד עוצרים את הרוח. אולי התורה מבקשת ללמד אותנו שלא כל דבר אפשר להבין מהמקום הקבוע שלנו. לפעמים, כדי לראות אחרת, לא מספיק לחשוב אחרת. צריך גם להסכים לזוז.
עוד זווית
הציווי הזה מאיר בעיניי באור אחר את דבריו של הלל הזקן במסכת אבות: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אנחנו רגילים לקרוא את המשפט הזה כבקשה לסובלנות, אבל יש בו דרישה קשה הרבה יותר. הלל אינו אומר שאין אמת, שאין דין, או שאדם אינו אחראי למעשיו. הוא שואל אותנו שאלה פשוטה: לפני שחרצת דין, האם ניסית בכלל להגיע למקומו? האם נשאת פעם את האחריות שהוא נושא? האם חייתָּ עם הפחדים שלו, עם הניסיון שעבר, עם הבית שממנו הגיע ועם האפשרויות שבאמת עמדו לפניו באותו רגע? קל להבין אדם שקר לו, כשגם לנו קר. הרבה יותר קשה להבין אותו, כשאנחנו יושבים ליד התנור.
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב, סנגורן של ישראל, שפגש בשבת יהודי מעשן ברחוב. הוא שאל אותו אם אולי שכח ששבת היום. האיש השיב שלא שכח. שאל רבי לוי יצחק אם אולי אינו יודע שאסור לעשן בשבת וגם על כך השיב האיש שהוא יודע. רבי לוי יצחק הרים את עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, ראה את עמך ישראל, אפילו כשהיהודי עובר עבירה הוא אינו מוכן להוציא שקר מפיו". אפשר להתווכח עם דרך הסנגוריה הזאת, אבל קשה לפספס את הנקודה. במקום למהר ולסגור את התיק, רבי לוי יצחק חיפש עוד זווית שממנה אפשר להביט על האדם שמולו. הוא לא הפך את האסור למותר ולא טען שהמעשה נכון. הוא פשוט סירב לצמצם אדם שלם למעשה אחד שראה מבחוץ.
זה אולי אחד הדברים שחסרים לנו היום. אנחנו יודעים הרבה מאוד על אנשים שמעולם לא פגשנו. מי שלא ישב בחדר שבו התקבלה החלטה מסביר בביטחון מה היה צריך להחליט, מי שלא נשא באחריות יודע איך היה צריך לנהוג ומי שמעולם לא עבר את המשבר של האדם שמולו כבר יודע לומר לו היכן טעה. זה קורה בשיח הציבורי, אבל לא פחות מכך בתוך הבית שלנו. בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים ובין שכנים. לפעמים, אנחנו מנהלים משפט שלם בראש עוד לפני שנתנו לצד השני לספר את הסיפור שלו.
"יוקשרו כולם אגודה אחת"
גם ארבעת המינים אומרים לנו משהו דומה. חז"ל ראו באתרוג, בלולב, בהדס ובערבה סוגים שונים של אנשים. לא כולם דומים, לא כולם מחזיקים באותן מעלות ובכל זאת, המצווה מתקיימת דווקא כשהם באים יחד. "יוקשרו כולם אגודה אחת", אומר המדרש. האחדות איננה דרישה שהערבה תהפוך לאתרוג, אלא היכולת להבין שגם מי ששונה ממני נמצא אתי בתוך אותה אגודה. אולי גם כאן נדרשת מאתנו אותה תנועה: לא למחוק את ההבדלים, אלא לצאת לרגע מעצמנו כדי להבין שיש עוד מקום בעולם חוץ מהמקום שבו אנחנו עומדים.
זה נכון שבעתיים למי שמקבל החלטות עבור אחרים. אפשר לקרוא דו"חות, לראות נתונים ולשמוע אנשי מקצוע, אבל יש דברים שרואים רק כשיוצאים מהמשרד ופוגשים את המציאות. מנהיג אינו חייב להסכים עם כל טענה שהוא שומע והציבור לא תמיד צודק. אבל החלטה שמתקבלת בלי להכיר את האנשים שעליהם היא תשפיע לעולם תהיה חסרה משהו. לפעמים, צריך להגיע למקום, לשבת, לשמוע ולנסות לראות לכמה דקות את העולם דרך העיניים של מי שנמצא בצד השני.
אולי לכן התורה לא ביקשה מאתנו לעמוד ליד הסוכה ולהתבונן בה. היא אמרה: "בסוכות תשבו". להיכנס פנימה. לא להסביר מבחוץ איך מרגישה דירת עראי, אלא לחיות בה. להרגיש קצת את הרוח, להרים את הראש דרך הסכך ולגלות שהשמים נראים אחרת כשאין מעלינו תקרה יצוקה.
בעיניי, זהו האתגר שחג הסוכות מציב בפנינו גם הרבה אחרי שנפרק את הסוכה. לא להפסיק לשפוט ולא לוותר על האמת שלנו, אלא להיות קצת פחות מהירים בחריצת הדין. לפני שאנחנו מגיבים, קובעים, או פוסקים על האדם שמולנו, כדאי לעצור ולשאול: האם אני באמת יודע מה המקום שממנו הוא מסתכל?
לפעמים, כדי להבין אדם אחר, לא מספיק להביט בו מהחלון. צריך לפתוח את הדלת, לצאת לרגע מהמקום שלנו ולנסות להגיע למקומו.
חג סוכות שמח, גיא אדרי
