על נחש הנחושת, אשליית הפטרונים וסוד החוסן הישראלי. פרשת "חוקת" מפגישה אותנו עם רגע דרמטי, שבו עם ישראל חווה פחד קיומי עמוק
בתקופה האחרונה, החברה הישראלית עוצרת את נשימתה ומפנה את מבטה מערבה, אל מעבר לים. אנחנו מנתחים באדיקות כל חצי משפט במסיבת עיתונאים בוושינגטון, עוקבים בדריכות אחרי סקרים של מדינות מפתח בארצות הברית ומחשבים את סיכויי הווטו, התקיפה, או ההסכמים בבירות העולם. נדמה שפיתחנו שוב רפלקס לאומי עתיק יומין: בכל פעם שאנחנו נקלעים למשבר קיומי, אנחנו מחפשים בעיניים כלות את ה"מושיע" התורן בחוץ, בוושינגטון, או באירופה, תולים תקוות ענק במנהיג כזה או אחר – רק כדי לגלות פעם אחר פעם, באכזבה צורבת, שלאומות העולם יש אינטרסים משל עצמן.
ההיסטוריה שלנו רצופה באשליות כאלה שנשברו. השאלה הציבורית והאישית שמלווה אותנו היא: מתי נלמד להפסיק לחפש את העוגן שלנו בחוץ ונבין שהחוסן האמיתי שלנו טמון בתוכנו פנימה, בזהותנו ובמי שאנחנו באמת?
פרשת "חוקת", שאנו קוראים השבוע, מפגישה אותנו עם רגע דרמטי, שבו עם ישראל חווה פחד קיומי עמוק. בעקבות תלונות העם במדבר, מגיעים הנחשים הבוערים ומכים במחנה. העם המבוהל פונה אל משה והקדוש ברוך הוא מצווה על פתרון שנשמע, במבט ראשון, מוזר וכמעט אלילי: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי".
נחש ממית או מחיה?
משה מכין נחש נחושת, וכל מי שננשך ומביט בו – ניצל. בפירושו העמוק על הפסוקים, הרמב"ן מעמיד אותנו על פרדוקס רפואי ותיאולוגי חריף. מדרשם של רופאים, הוא מסביר, שאדם שננשך על ידי בעל חיים ארסי חייב להתרחק מכל מגע או ראייה של אותו בעל חיים, שכן עצם המחשבה והראייה של גורם הכאב מאיצים את פעולת הארס בגוף. הנה, התורה מצווה לעשות בדיוק את ההפך – להביט ישר בעיני הנחושת של הנחש. הרמב"ן קובע כי זהו "נס בתוך נס" – הקדוש ברוך הוא רצה להראות לעם שאין שום כוח פיזי בנחש הנחושת עצמו; הריפוי מגיע דווקא דרך המקום שממנו הגיעה המכה, כדי להבהיר שהטבע כולו כפוף לרצון עליון.
במסכת ראש השנה, המשנה מנסחת זאת בשאלת הזהב שלה: "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" האם חתיכת מתכת בצורת זוחל היא זו שמחזיקה בכוחות ריפוי? התשובה של חכמינו היא מדויקת ומנפצת אשליות: "אלא, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים, ואם לאו – היו נימוקים" (כלומר, נמקים ונרקבים מארס הנחש).
נחש הנחושת היה בסך הכול כלי, פלטפורמה זמנית שנועדה לאלץ את העם להרים את הראש מהאדמה, להפסיק להסתכל על ה"צינורות" והמתווכים ולהביט ישירות אל המקור – אל אביהם שבשמים. שנים רבות לאחר מכן, כפי שמתואר בספר מלכים ב', נאלץ המלך חזקיהו לכתת ולשבור את אותו נחש נחושת מפואר, שבנה משה, מפני שהעם התחיל להפוך אותו לאליל ולסגוד לו. העם שכח שהנחש הוא רק חתיכת מתכת, והפך את האמצעי למטרה.
פתרונות ופטרונים
עלה במוחי זיכרון אישי רחוק, שיעור קטן, אך עצום, שלמדתי בנערותי. באותם ימים, רציתי מאוד לקדם נושא מסוים שהיה קריטי עבורי וחשבתי כיצד אוכל להשיג את המטרה במהירות. נזכרתי שיש לאבא שלי חבר קרוב, אדם שהיה גם חבר משפחה אהוב וגם דמות בכירה ומשפיעה מאוד בדיוק באותו התחום. הייתי בטוח שמצאתי את "קיצור הדרך" המושלם. פניתי אליו בחשאי, תיארתי בפניו את העניין וביקשתי את עזרתו המקצועית כדי שיפעיל את השפעתו.
אותו חבר הביט בי בעיניים טובות, חייך חיוך אבהי וחם ואמר לי משפט שמהדהד בי עד היום: "גיא, למה אתה פונה אליי ומחפש קשרים אצלי? אבא שלך הוא הרי האדם שהכי מבין בזה והוא בדיוק מי שיכול לעזור לך לפתור את העניין ברגע. תרים אליו טלפון".
האמת היא שזה פשוט לא עבר לי בראש לפני כן. מרוב שחיפשתי פתרונות ופטרונים, מתווכחים ו"דרכים יצירתיות" בחוץ, שכחתי שהכתובת האמיתית והקרובה ביותר אליי נמצאת אצלי בבית, אצל אבא שלי.
הטעות הנאיבית הזו של נער מתבגר היא בדיוק הטעות הלאומית שלנו כיום. לעתים קרובות, אנחנו מתנהגים כמו אותו נער שמחפש פרוטקציות אצל החברים של אבא שלו, במקום לדבר עם אבא עצמו. אנחנו משתעבדים למה שהמהר"ל מפראג מכנה בספרו "גבורות ה'" – "הסתכלות על הסיבות הממוצעות". אנחנו שמים את מבטחנו בבשר ודם, בנשיא כזה או אחר בוושינגטון, בבריתות צבאיות או בהבטחות דיפלומטיות של מעצמות ושוכחים שכל אלו הם רק "נחש נחושת" זמני. הצינורות חשובים, אבל הם רק צינורות.
עמוד השדרה הפנימי
הבעש"ט והמגיד ממעזריטש הרבו להזהיר מפני שעבוד התודעה לשרים ולרוזנים. סיפור חסידי ידוע מספר על יהודי פשוט, שחכר וניהל פונדק דרכים על אדמתו של פריץ מקומי אכזר. באחת השנים, עקב בצורת קשה, לא הצליח היהודי לשלם את דמי החכירה. הפריץ איים להשליך אותו ואת משפחתו לבור הכלא, בתוך ימים ספורים.
היהודי המבוהל החל לרוץ משר לשר, מפקיד ממשלתי אחד למשנהו, בניסיון למצוא קשרים ושתדלנים שישפיעו על הפריץ לבטל את הגזירה. הוא הוציא את פרוטותיו האחרונות על שוחד ונסיעות, אך חזר בידיים ריקות ומרוסקות. רגע לפני פקיעת האולטימטום, נכנס אל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כשהוא ממרר בבכי.
הביט בו סנגורם של ישראל בעיניים רחומות ואמר לו: "שבועות ארוכים אתה רץ בדרכים, מכתת רגליך בין שרים ורוזנים ומשתחווה לפקידים קטנים כדי שיחמלו עליך. תגיד לי, יהודי יקר, האם ניסית פעם אחת לפנות ישירות לבעל הבית האמיתי של הפריץ? האם הרמת עיניים לאבינו שבשמים, שכל הלבבות כולם בידיו?"
היהודי נדהם מעומק הפשטות של הדברים. הוא חזר לביתו, סגר את הדלת ופרץ בבכי חם ופשוט מול ריבונו של עולם, מתוך התבטלות מוחלטת. למחרת בבוקר, קרא לו הפריץ באופן מפתיע, ובלי שום הסבר הגיוני, החליט להאריך לו את חוזה החכירה ואף לוותר לו על חובות העבר.
הלקח עבורנו כיום הוא חד וברור. בריתות אסטרטגיות הן חשובות ודיפלומטיה היא כלי הכרחי לניהול מדינה, אבל הן לעולם אינן המקור לחיינו. כשאנחנו הופכים את ארצות הברית, או את מנהיגיה, לנחש הנחושת הבלעדי שלנו, אנחנו מאבדים את עמוד השדרה הפנימי שלנו ואת הביטחון בצדקת דרכנו.
העמידה שלנו מול אתגרי השעה אינה נמדדת במידת שביעות הרצון של מנהיגי העולם מאיתנו, אלא במידת האמונה הפנימית שלנו, בחיבור למסורת הדורות, ובערבות ההדדית הפשוטה שבינינו. הריפוי של העם הזה לא ייוולד מתוך מנגנונים בין-לאומיים קרים. הוא מתחיל בתוך הבית פנימה, כשאנחנו מפסיקים לחפש "פרוטקציות בחוץ", מרימים את העיניים כלפי מעלה, אל "אבא שלנו" ומגלים שהכוח להכריע ולנצח תמיד היה, ויהיה, אצלנו בידיים.
שבת שלום, גיא אדרי
