האזעקה הראשונה, בימים הראשונים של המלחמה, תפסה אותנו באמצע משחק כדורסל משפחתי. צמח מזה חוג כדורסל מופלא, 20-30 ילדים בכל אימון
האזעקה הראשונה, בימים הראשונים של המלחמה, תפסה אותנו באמצע משחק כדורסל משפחתי, במגרש של בית הספר "דרכי נעם". באותו יום, נולד הרעיון לארגן חוג כדורסל לכל ילדי קצרין בזמן המלחמה.
הצעתי לבן הבכור שלי, מתן, שלומד בכיתה ז' ומתאמן בכדורסל כבר כמה שנים, להיות המדריך המקצועי ואני אדאג לכל השאר. מתן חשש קצת לעמוד מול קבוצה של ילדים וגייס עוד שני חברים, את יהונתן אברוצקי ובנימין נאה. למחרת, הגיעו למגרש כ-10 ילדים מכיתות א'-ו'. בינתיים, גדלנו לקבוצה של כ-20 עד 30 ילדים בכל אימון, חלקם מתמידים כבר חמישה שבועות ואינם מוכנים להפסיד אימון אחד, חמש-שש פעמים בשבוע! אחרים מצטרפים מדי פעם, כל אחד כרצונו וכפי יכולתו.
כבר בימים הראשונים, הצטרפה אלינו גם אורלי מאיירס, חברה מהעבודה, שהגיעה יחד עם הבנים שלה ועם הזמן, הפכה לחלק בלתי נפרד מהצוות.
כל אימון בנוי משני חלקים. מתחילים בחצי שעה של תרגילי כדורסל, כולל שליטה בכדור, כדרור, קליעה לסל ומסירות. לאחר מכן, משחקים למשל "קוף באמצע", או "הדוב הגדול". בחצי השני של האימון, אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות על פי גילאים, ילדי כיתות א'-ב' משחקים על סל אחד והגדולים – על הסל השני. באימונים הראשונים, שילבנו בחימום ריצה למקלט הקרוב, כדי להיות מוכנים למקרה חירום.
בשבוע השני, הילדים היו עדים לתרגילים של חיילים, שהתאמנו במקביל אלינו, על השתלטות על מבנה בית הספר ולסיום, החיילים הצטרפו אלינו למשחק ספונטני.
כדורסל עם התאמות
המטרה העיקרית שלנו היא שכל ילד ייהנה ויחזור הביתה עם חיוך. הדגש הוא על שיתוף פעולה וכבוד הדדי. על מנת לצמצם תופעות לא רצויות, כמו אלימות מכל סוג ומריבות מיותרות, החלטנו לוותר על ספירת סלים. עקב פער הגילאים הגדול, היה צורך להתאים את כללי המשחק, כדי ליצור משחק מאוזן. כך, למשל, ילדי כיתה א' קיבלו הקלות בזריקה לסל ובספירת צעדים ותפקידם להוציא "חוצים" ואילו שחקנים מנוסים יותר קיבלו הגבלות במשך הזמן שמותר להם לכדרר ובמרחק שממנו מותר להם לקלוע לסל. למרות ש"חוסר הצדק" לא קל עבור חלק מהילדים, רובם הסכימו שחייבים לעשות התאמות.
שוב ושוב, אנחנו מדגישים שחשוב למסור גם לקטנים, והיו מקרים שכל שחקן בוגר קיבל אחריות על אחד השחקנים הקטנים יותר בקבוצה ולנצל כל הזדמנות למסור את הכדור לאותו ילד. כמו כן, אנחנו משתדלים להתחשב בצרכים הרגשיים של הילדים בחלוקת הכוחות, כך שילד שזקוק לכך ישחק תמיד עם אחיו, או עם חבר מסוים, או אפילו עם הורה. במיוחד עם הקטנים, אנחנו מתגמשים בעמידה בכללים ומתעלמים למשל מעבירות שאינן מכוונות – העיקר שהמשחק יזרום, עם כמה שפחות שריקות.
החיבור בין ילדים מבתי ספר שונים מהווה הזדמנות להכיר אחד את השני, אך הוא מביא אתו גם לא מעט אתגרים. לאט לאט, הילדים למדו לשחק אחד עם השני, גם אם מדי פעם נדרשת תזכורת מצד המדריכים, או התערבות שלי, כמבוגר, כדי להשתלט על חבורת הבנים וטוב שאני אימא מנוסה לארבעה בנים, שלא חוסכים ממני אתגרים ומכינים אותי לחיים האמתיים (:
מבחינת יכולת המשחק, ניתן לראות התקדמות מדהימה אצל כל הילדים ובמיוחד אצל אותם ילדים המגיעים בקביעות. הם נפתחים, מעיזים יותר ורואים הצלחות. ילדים שקטים וביישניים לומדים "להילחם" על הכדור (במובן החיובי) והופכים להיות חלק מהקבוצה.
דוגמה ממייקל ג'ורדן
השבוע, התקיים הטורניר השני. זו הזדמנות לשחק בצורה קצת יותר תחרותית בקבוצות של ארבעה מול ארבעה, כאשר כל קבוצה משחקת מול כל קבוצה ולאחר מכן, ארבע הקבוצות המובילות עולות לחצי גמר ולגמר, כאשר שחקני הקבוצות שלא עלו מצטרפים אליהם כשחקני חיזוק – נחמה קטנה כדי להתגבר על ההפסד.
לסיום, אני מזכירה לילדים את הציטוט של מייקל ג'ורדן, שהקראתי להם בתחילת הטורניר: "פספסתי יותר מ-9,000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. 26 פעמים האמינו בי שאקח את הניצחון בזריקה שלי ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב בחיים שלי – ובדיוק בגלל זה הצלחתי".
כיף לראות את מה שמתרחש במגרש ואני חייבת להודות שאחרי סוף שבוע ללא אימונים, אני ממש מתגעגעת לילדים ולמשחק. זכיתי.
בינתיים, אנחנו ממשיכים באימונים ומזמינים אתכם להצטרף ללא שום התחייבות וללא תשלום.
לפרטים, רוני ברקאי 052-3209872
