דוכין היא אשתו של ארקדי, אבל ייאמר מיד שהיא יוצרת בזכות עצמה. יש לה כאן טקסטים משלה, לבד ובשיתוף אחרים וגם הלחנות משלה, לבד ובשיתוף אחרים. ארקדי דוכין הלחין כמה שירים, השתתף בהפקה המוזיקלית והעיבודים, אבל על העבודה הראשית בתחום הזה חתומים עמית עמרמי ומתן גרטמן. אני מנחש שסימה רצתה להבטיח לעצמה עצמאות מסוימת באווירה של הדיסק ותחת הצל של ארקדי זה קשה. בכל זאת, ארקדי דוכין.
פתחתי דווקא בזה, משום שרוב הטקסטים באלבום לא מכריחים את רוק-הכסאח שהצמידו להם עמרמי וגרטמן. נדמה לי שאם ארקדי היה מופקד על הקו של הדיסק, הוא היה לוקח את זה יותר לכיוון של בלדות והרבה יותר שקט, אבל אלה מים שעברו מזמן מתחת לגשר.
ארז ברזוליק, ליאת דגן, מאיה פיפאנו, יובל גורביץ, רמי לב וסימה לוי דוכין כתבו את הטקסטים ב"חשופה" וכולם הקפידו לכתוב על געגוע, עייפות, נואשות, תחושה מחוקה, ניכור וריחוק. המוטיב שסימה לוי דוכין הקפידה עליו הוא המחר החדש שיעלה, עם הטוב הפוטנציאלי שלו. זה משאיר איזו תקווה להוות משקל נגד לאווירה הדיכאונית של היום. עדיין, לדעתי, הדיסטורשנים היו מיותרים, אבל לך תתווכח עם תחושות.
כזמרת, לוי דוכין יודעת היטב איפה להדגיש, איפה להשתיק ואיפה להתנפל על המיקרופון עם כל הגרון. לא קול גדול, אבל ההגשה מאוד מקצועית ורהוטה (אם אתעלם מאימוצו של בניין ההֶפעיל להגייה שלה על חשבון הִפעיל הנכון. הלוואי שיכולתי).
