השבוע התקיים יום החיבוק הבין-לאומי. מחקרים מצביעים על כך שאנשים שמתחבקים יותר חולים פחות, רגועים יותר, ולעתים אף מחלימים מהר יותר
השבוע התקיים יום החיבוק הבין-לאומי. נו, עוד יום שמישהו המציא, חשבתי לעצמי כשראיתי את הפרסום. אבל אז, במחשבה שנייה, הבנתי שזה אולי בכלל מסר מהיקום: לחבק! לחבק את עצמנו, את אהובינו ואפילו את חיית המחמד שלנו.
יש פעולות בחיים שנראות כל כך פשוטות ורגילות, עד שאנחנו שוכחים לעצור ולהתבונן בהן. חיבוק הוא אחת מהן. פעולה יום-יומית, כמעט מובנת מאליה, אבל כזו שיש בה עומק, משמעות וכוח גדול. חיבוק הוא לא רק מחווה רגשית. כשאנחנו מתחבקים, קורה משהו בגוף. המוח משחרר אוקסיטוצין, הורמון של ביטחון, קרבה ואהבה. במקביל, יורדת רמת הקורטיזול, הורמון הסטרס. הנשימה נרגעת, השרירים מתרפים, והלב – מתרכך.
מחקרים מראים שגם חיבוק שנמשך עשרים או שלושים שניות יכול לחולל שינוי ממשי. לא חיבוק חטוף של "שלום־שלום", אלא חיבוק שנשאר רגע. כזה שנותן לגוף זמן להבין שהוא בטוח. אני רואה את זה קודם כול אצל ילדים. ילד שנבהל, ילד שנופל, ילד שעצוב, או שכואב לו, לפעמים לא צריך הרבה מילים. חיבוק אחד נכון עושה את העבודה. מקל על הכאב, מרגיע, ומעביר מסר ברור: אני כאן. הכול בסדר. גם אנחנו, המבוגרים, לא שונים כל כך. רק למדנו להסתדר בלי לבקש ואולי לחשוש לחבק. אפילו הכלב שלי, טוי, יודע את זה. יש רגעים שהוא פשוט מתקרב, מניח ראש ומבקש חיבוק. מגע. ריח מוכר. נוכחות. חיבוק הוא צורך – לא פינוק. הוא גם עניין של בריאות.
גל של קרבה
מחקרים מצביעים על כך שאנשים שמתחבקים יותר חולים פחות, רגועים יותר, ולעתים אף מחלימים מהר יותר. מגע אנושי מחזק את מערכת החיסון ומשפר את תחושת הרווחה הכללית. אבל בעיניי, עוד לפני המדע, יש בחיבוק אמירה פשוטה ועמוקה: אני כאן אתך. את לא לבד. מסתבר שחיבוק הוא גם יכול להיות מידבק. מישהו חיבק אותך – ואת מוצאת את עצמך מחבקת מישהו אחר. במפגש, בשמחה, אפילו ברחוב.
גל קטן של קרבה שמתגלגל. אנרגיה שעוברת בלי מילים. כדי לצמוח, להעז, לחלום, אנחנו צריכים בסיס של ביטחון. חיבוק נותן בדיוק את זה: תחושה של שייכות. של ערך, של יש לי מקום אוהב בעולם.
המטפלת המשפחתית וירג'יניה סטיר אמרה פעם: "אנחנו זקוקים לארבעה חיבוקים ביום כדי לשרוד, לשמונה כדי לתחזק את עצמנו ולשנים עשר כדי לצמוח".
בשנים האחרונות, נזקקנו כולנו לחיבוק, כדי להתגבר על טראומה. חיבקנו את מי שהיה זקוק, התקרבנו, התאחדנו. עם החזרה לשגרה, משהו קצת נשכח. לאו דווקא רק החיבוק הפיזי, גם החיבוק הווירטואלי, זה שמקרב, שמאחד, שנותן תחושת ביחד. לפעמים, נדמה שאנשים שומרים מרחק, נזהרים, לא רוצים להיפגע. אבל צריך לזכור שחיבוק טוב הוא לא טכניקה, הוא משהו עמוק שיש בו קסם שמחולל פלאים.
ביום החיבוק הבין-לאומי, אני מאחלת לעצמנו שנזכור לחבק: את הילדים שלנו, את בני ובנות הזוג, את החברים, את האנשים שאנחנו אוהבים וגם את עצמנו.
כי חיבוק הוא לא מותרות. הוא צורך אנושי בסיסי. אחת המתנות הפשוטות והעמוקות ביותר שאנחנו יכולים לתת ולקבל, בכל יום מחדש.
"אָדָם זָקוּק לְאָדָם כְּדֵי לִהְיוֹת אָדָם.
אָדָם זָקוּק לְחִיבּוּק, לְמַגָּע,
כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ שֶׁהוּא חַי" (דוד אבידן)
