האל"ף הקטנה במילה האשונה של חומש "ויקרא" מלמדת על מידת הענווה העצומה של משה רבנו. ענווה אינה קטנוּת, או חוסר ערך, אלא גדלות הנשמה. קריאה שמתחילה בצניעות
מי שיפתח את חומש "ויקרא" ויביט היטב בפסוק הראשון, יבחין בתופעה יוצאת דופן: המילה הראשונה, "ויקרא", כתובה עם אות אל"ף זעירה. לא לחינם עמדו חז"ל ופרשנים רבים על האל"ף הקטנה הזו – היא טומנת בחובה שיעור גדול בענווה. לפי המסורת (המובאת בדברי רש"י ומפרשים), משה רבנו עצמו רצה לכתוב בתורה "ויקר" (לשון מקרה, כמו שנאמר אצל בלעם), מתוך ענוותנותו, כמי שאינו רואה עצמו ראוי לכך שה' יקרא אליו בחיבה. אך הקב"ה הורה לו לכתוב "ויקרא", לשון קריאה וחיבה וכפשרה, מתוך צניעותו, כתב משה את האל"ף באות זעירה. כבר באות הראשונה של הפרשה, רומז לנו משה על מידת הענווה העצומה שלו.
משה – המודל העליון לענווה
בתחילת פרשתנו, רבנו בחיי מרחיב על ענוותנותו של משה. הוא מתאר כיצד משה, הגדול בנביאים, לא העז להיכנס אל אוהל מועד כל עוד כבוד ה' מילא את המשכן, עד שנקרא בפירוש. אף על פי שהקב"ה כבר אמר לו מראש "ונועדתי לך שם", (שמות כ"ה, כ"ב), משה המתין, בענווה וביראה, עד שהוזמן. רק כאשר נשמעה הקריאה האלוהית, "ויקרא אל משה", הוא נכנס פנימה.
חז"ל מדגישים במדרש: "אל תתהדר לפני מלך" וכן "כל הבורח מן השררה – השררה רודפת אחריו". משה אכן ברח מן הכבוד והשררה ולכן הכבוד רדף אחריו: ה' קרא לו, דיבר עמו ושכן עליו. בכך התקיים בו הפסוק: "גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ, וְשֶׁפֶל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד", (משלי כ"ט, כ"ג).
הרמב"ן על ענווה כדרך חיים
מידת הענווה איננה רק סיפור היסטורי על גדולי עולם, אלא מידה מרכזית שעלינו לאמץ בחיי היום-יום. הרמב"ן, באיגרתו המפורסמת לבנו, מדגיש שענווה היא "המידה הטובה מכל המידות הטובות". הוא מייעץ: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם ובכל עת… ובזה תינצל מן הכעס… וכאשר תינצל מן הכעס – תעלה על לבך מידת הענווה…"
הרמב"ן מסביר שענווה אמיתית נוצרת כאשר אדם מכיר את מקומו וקטנותו מול הבורא. כך מתמלא לבו ביראה ובכבוד אמיתי. לעומתו, מי שמתנשא הוא כמי שמורד במלכות שמיים. הגאווה, לפי הרמב"ן, שייכת רק לבורא, כמו שנאמר: "ה' מָלָךְ, גֵּאוּת לָבֵשׁ", (תהילים צ"ג, א'). אם יש לך עושר – ה' הוא המעשיר. אם יש לך חכמה – היא מתנה משמים. אדם שזוכה לכישרונות, ראוי שיראה בהם שליחות, לא סיבה לגאווה.
הרמב"ן מבטיח: "אם תנהג בענווה, תשרה עליך השכינה וזיו כבודה". במילים אחרות: דווקא כאשר אתה משפיל את עצמך, אתה מתרומם באמת.
התורה שוכנת במקום נמוך
ערך הענווה נוכח במקורות רבים בתורתנו. הנביא מיכה אומר: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב… וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". חכמינו המשילו את דברי התורה למים, שזורמים ממקום גבוה למקום נמוך. כך התורה שורה דווקא אצל מי ששפל ברוחו.
אמרו חכמים: "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמדבר", שמוכן שידרכו עליו, ולא תובע כבוד לעצמו. גם מעמד הר סיני לא התקיים על הר גבוה ונישא, אלא דווקא על הר נמוך, ללמדנו שדווקא במקום של ענווה שורה כבוד ה'.
סיפור שמגלם את המסר
מספרים על "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, מגדולי הדור ועניו שבענווים. פעם, הגיע בחור צעיר לעיירה ראדין, בתקווה להתקבל לישיבה ולפגוש את הצדיק. כאשר ירד מהרכבת, פגש זקן פשוט שהציע לשאת את מזוודותיו. הבחור לא ידע שזהו "החפץ חיים" בכבודו ובעצמו.
במהלך הדרך, הבחור הקטן דיבר בזלזול על ה"חפץ חיים", כאילו היה רב פשוט. הזקן שתק בענווה. כשהגיעו לביתו והזקן פתח את הדלת, נדהם הבחור להבין שזהו האיש עצמו. פניו האדימו והוא החל להתנצל. "החפץ חיים" רק חייך, טפח על שכמו ואמר: "אל תדאג, אינני נעלב. באמת, אני בסך הכול יהודי פשוט".
האל"ף הקטנה שלנו
פרשת "ויקרא," והמסר החבוי באל"ף הקטנה, יחד עם דברי הרמב"ן ודברי חז"ל, ועם סיפורי הצדיקים, כולם מכוונים אותנו לשאוף אל מידת הענווה. ענווה אינה קטנוּת, או חוסר ערך, אלא גדלות הנשמה. ההבנה שכל מה שיש לנו הוא מתנה משמים ממלאת אותנו בהכרת תודה ומונעת גאווה.
מי שחי בענווה, רואה כל אדם בגובה העיניים, בכבוד ובאהבה. הוא לא מרומם את עצמו על האחרים ולכן מתרומם באמת.
"לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" (משלי י"ח, י"ב).
יהי רצון שנאמץ בלבנו את האל"ף הקטנה, את אותה ענווה גדולה ונלך לאורה בכל דרכינו. ובזכותה, נזכה להידבק בדרכי ה' ובתורתו, אמן.
שבת שלום
