המתבגרת קיבלה תעודת מחצית של ילדה מצטיינת. יצאנו לחגוג. אנחנו לא חוגגים רק ציונים במשפחה שלנו. מה שחשוב לנו אלה המאמץ, הרצון ומה שמסביב

בשבוע שעבר, המתבגרת קיבלה תעודת מחצית של ילדה מצטיינת. היא בכיתה י"א, לומדת 10 יחידות רפואה ועוד 5 ביולוגיה ועוד ועוד… הציונים היו מעולים וגם הערכות הכתובות היו משמחות. לכבוד המאורע, יצאנו לקפה חגיגי של שישי, עם קרואסונים ממש טעימים, אחד במילוי שקדים והשני פיסטוק. אני – הפוך קטן מושלם והיא – שוקו חם, בעגלת הקפה האהובה עלינו – "מוייז". האמת היא שהיינו חוגגות גם אם התעודה לא הייתה כל כך מצוינת. אנחנו לא חוגגים רק ציונים במשפחה שלנו. מה שחשוב לנו אלה המאמץ, הרצון ומה שמסביב ועל זה מגיע למתבגרת לא רק בילוי בבית קפה, אלא מדליה רצינית.

היא מתמידה בנסיעה לאולפנית בטבריה כל יום, בידיעה שאין לה תחבורה ציבורית ישירה חזרה הביתה והיא נדרשת לנסיעות ארוכות, או לטרמפים. אז קצת התגמשנו על טרמפים, שפעם היו אסורים בהחלט אצלנו בבית ויש עדיין כללים ברורים שהיא ממושמעת אליהן ממש ודורשים השקעה ולמרות שיומיים בשבוע שהיא מסיימת בחמש ומגיעה בשבע, וזה דורש ממנה מאמץ, היא לא מוותרת על לימוד במקום שמאפשר לה לממש את שאיפותיה. אני מלאת הערכה על כך שהיא נאמנה לעצמה ולא מחפשת דרכים קלות.

לא הגיגים בלבד

תוך כדי השיחות על הלימודים וההישגים נזכרנו באחת המורות לאנגלית, בבית הספר היסודי, שטענה שהיא לא מתאימה לרמה של קבוצה א', למרות שהיא ממש רצתה וביקשה לעלות מקבוצה ב'. המורה התעקשה שלא והמתבגרת קצת התאכזבה ונצרה את זה בלבה. כשהגיעה לאולפנית, נערך מבחן סינון להקבצות באנגלית, והיא שובצה בחמש יחידות לדוברוֹת. מיד היא התקשרה לספר לי שהייתה טעות כנראה ושלא אתלהב כי אין סיכוי שהיא חמש יחידות ובטח לא דוברות. הרי המורה הקודמת, שהיא דווקא די העריכה, התעקשה שהיא לא ברמה המתאימה ופשוט הורידה לה את הביטחון ביכולת שלה. מהר מאוד הסתבר שלא הייתה טעות והיא אכן מתאימה לקבוצה א' ולא סתם א' – לדוברוֹת, למרות שבבית אנחנו ממש לא דוברים… כישרון טבעי שלה. בכל פעם מחדש, היא מופתעת מעצמה כשמקבלת ציונים גבוהים והערכה על יכולותיה. אני בטוחה שלמורה ההיא… היו כוונות טובות, אבל הדרך שלה השאירה צלקות של חוסר ביטחון ואמונה עצמית, שבעזרת השם עובדים על זה כל הזמן.

למה אני מספרת את זה? לא כדי להשוויץ חלילה בילדה שלי חמסה-חמסה-שום-בצל. אנחנו מעדיפים את הברכה שבנסתר. אלא שהטור שלי הוא לא רק להגיגים והמלצות על בתי קפה… מדי פעם, בא לי לשתף גם בסיפורי החיים שמטרידים את מנוחתי בלילות. הסיפור הזה של האנגלית, כמו עוד לא מעט סיפורים שאספתי, מלמד אותנו שאין דבר יותר חשוב מלתת אמון בילדים. חשוב שמורים יאמינו בתלמידים שלהם ויאפשרו להם, יתנו הזדמנויות וישימו לב גם לדרך.

לפעמים, מילה או תגובה של איש חינוך יכולה לגרום נזק לכל החיים. לאנשי חינוך יש אחריות כבדה על הילדים שלנו ולפעמים, אני מרגישה שהם לא לגמרי מודעים לאחריות הזאת. גם בחינוך הפורמלי וגם בבלתי פורמלי. סליחה, טלי אהובה שלי, שהבאתי אותך כדוגמה לטור השבוע. גם לאחים שלך היו סיפורים שלא תמיד האמינו בהם…

מבוגר שיאמין

היו גם הרבה שהאמינו וחיזקו וסייעו ויש לי הערכה גדולה והכרת הטוב על אלו שלא ויתרו. אבל עם מבחר החוויות שעברנו יחד בשבוע האחרון, הייתי חייבת… חשבתי על המשפט המפורסם שאומר: "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". הרעיון המרכזי שלו הוא שילד יכול לפרוח ולהתגבר על קשיים, אם יש לפחות אדם מבוגר אחד בחייו שמאמין בו באמת, רואה אותו ותומך בו.

אני חושבת שלא מספיק מבוגר אחד צריך שתהיה תודעה של אמון אצל כולנו. לילדים שלנו יש נפש רכה, (האמת גם לנו המבוגרים), בטח אחרי השנתיים האחרונות. אבל יחד עם זה, הם כל כך התבגרו ולוקחים אחריות. הייתי רוצה שיאמינו בהם יותר, שידברו אליהם בגובה העיניים, אבל ברכוּת, שיכילו אותם, שייתנו להם הסברים והדרכה חינוכית אמיתית עם מילים טובות מחזקות, מעודדות. שיעריכו אותם שיקשיבו לסיפור שלהם ויבינו את הצרכים שלהם.

בסוף זה דור העתיד שלנו, דור שעבר הרבה. אם לא נשמע מה יש להם להגיד ולא ניתן להם את ההזדמנויות והמקום הראוי לגדול, להתפתח ולהתקדם, נישָאר עם מנהיגות בלי אמירה.

יש לילדים שלנו דעה והרבה מה להגיד… אז שיגידו. מקסימום, נסביר להם שהם טועים ואם צריך הם יבינו, הם יבקשו סליחה, כי אנחנו מגדלים אותם לערכים. מטעויות לומדים גם מבוגרים. הורים ואנשי חינוך טועים. החוכמה הגדולה היא ללמוד ולדעת להתנצל ולהמשיך קדימה בכל הכוח ואנחנו נמשיך לחגוג הצלחות קטנות וגדולות ואת החיים.