פינוי יישובי הגולן, במלחמת יום הכיפורים, גרם לטראומה הצרובה היטב גם בתודעתם של מי שטרם נולדו אז. מה יעשה לאתוס ההתיישבות הביטחונית הפינוי הנוכחי, של יישובי קו העימות בגליל, שגם היום, עשרה חודשים אחריו, אין לדעת עד מתי הוא יימשך

האירוע הטראומתי ביותר, בתולדות ההתיישבות בגולן, הוא פינוי היישובים, ביום הכיפורים תשל"ד, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. זו טראומה, הצרובה היטב גם בתודעתם של מי שטרם נולדו אז ושל מי שהגיעו לגולן שנים רבות לאחר מכן. לא רק עצם הפינוי, אי-הוודאות אם יהיה לאן לחזור ותחושת הפליטות במולדת, יצרו את הטראומה, אלא גם המכה הקשה לאתוס המכונן של ההתיישבות בגולן – התפיסה של ההתיישבות הביטחונית.

דומני, שהמפונים מיישובי קו העימות עם לבנון, במלחמת "חרבות ברזל", יכולים לקנא במפוני הגולן, חמישים שנה ויומיים קודם לכן. שבוע לאחר הפינוי, הורשו הגברים לחזור ליישוב. שלושה שבועות אחרי הפינוי, חזרו גם הנשים והילדים. אגב, הם חזרו למלחמת התשה בת חצי שנה, הדומה במהותה למלחמה הנוכחית.

מה יעשה לאתוס ההתיישבות הביטחונית הפינוי הנוכחי, שגם היום, עשרה חודשים אחרי, אין לדעת עד מתי הוא יימשך, אך כבר ברור ששנת הלימודים החדשה לא תיפתח ביישובים?

באין התיישבות, אין ריבונות

ב-15 באוגוסט 1949, הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.

בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל, בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם".

האם התפיסה הזאת עמדה במבחן "חרבות ברזל"? הנה, בפרוץ המלחמה פונו יישובי גבול לבנון. זו אמירה של המדינה ושל צה"ל: חברים, זוזו. אל תפריעו. כאן נלחמים, אל תסתובבו לנו בין הרגליים. אין לכם שום משמעות ביטחונית. על המדינה מגן צה"ל ואין לכם תפקיד.

ובדרום? הטבח ההמוני ביישובי הנגב המערבי מעורר סימן שאלה גדול. האם נכון להקים יישובים ליד הגבול. האם איננו הופכים את האנשים שאנו שולחים להתיישב ליד הגבול לבשר תותחים? האין אנו מפקירים אותם לגורלם?

שאלות קשות ונוקבות, שאיננו יכולים לבטל אותן כלאחר יד, אלא לבחון אותן ביושר ובאומץ.

התשובה שלי לשאלות הללו, היא שמלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה ביתר שאת את צדקתה של תפיסת ההתיישבות הביטחונית ומחייבת את החייאתה וחיזוקה.

מה הוכיח לנו הפינוי בצפון? שבאין התיישבות, אין למדינה מוטיבציה להגן על הגבול. היישובים לא פונו כי ישראל עמדה להשיב מלחמה שערה, אלא להפך, כדי שלא תצטרך להחזיר מלחמה שערה. היישובים לא פונו כדי שלא יפריעו למלחמה, אלא כדי שלא יפריעו להימנע מהמלחמה.

אלמלא פונו היישובים, יש למישהו ספק שהמדינה לא הייתה משלימה עם ירי ישיר של מאות טילי נ"ט לבתי מטולה, מרגליות ומנרה? היישובים פונו, כי ממשלת ישראל בחרה לפנות אותם במקום להגן עליהם. אבל מה קרה? עשרה חודשים, עד כה, אזור הגבול, מראש הנקרה ועד הר דב, הפך לרצועת ביטחון בצד הישראלי של הגבול. בצומת ישע נמצא מעבר גבול, עם חומות בגובה של כשבעה מטר, ורק הכתובת "עצור גבול לפניך" אינה מופיע שם. למעשה, איבדנו את הריבונות באזורים אלה. ללמדך, שבאין התיישבות, אין ריבונות.

ובדרום? ב-7 באוקטובר למדנו, שבמתקפת פתע, צה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. לנוכח ממדי הטבח, האמירה הרווחת היא שצה"ל לא היה כדי להגן על היישובים האזרחיים. אך לא רק על היישובים צה"ל לא הגן, אלא על המדינה.

יישובים לוחמים

נתאר לעצמנו את 7 באוקטובר אלמלא היו יישובים בנגב המערבי. בתוך שעה קלה, פלישת המחבלים הייתה מגיעה למרכז הארץ וטובחת בערים הצפופות. במקרה כזה, ממדי הטבח היו גדולים שבעתיים.

המכשול שהתמכרנו לו קרס באחת וצה"ל לא היה שם כדי להגן על המדינה. מי הגנו על המדינה? מי בלמו את האויב? היישובים. זאת, חרף העובדה שבעשרות השנים האחרונות, שבהן המדינה זנחה את תפיסת ההתיישבות הביטחונית וזלזלה בה, רוקנו יישובי הספר כמעט לחלוטין מיכולות ההגנה שלהם. כיתות הכוננות דולדלו, אמצעי הלחימה שלהם היו מינימליים, כלי הנשק שלהם אופסנו בנשקיות. בצפון המצב גרוע לאין ערוך – כלי הנשק נאספו מכיתות הכוננות וכמה שזעקנו, כאילו זעקנו אל הקיר. אילו חלילה חיזבאללה היה תוקף ב-7 באוקטובר, בכל יישוב היה נשק אחד בידי הרבש"ץ ולא צריך דמיון מפותח כדי להבין מה עלול היה להתרחש.

כיתות הכוננות הוכיחו את צדקת דבריו של ב"ג: "כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם". גבורתם העילאית של לוחמי כיתות הכוננות בנגב המערבי, תיחרט לדורות בפנתיאון הגבורה של מדינת ישראל והעם היהודי. בהפתעה גמורה, בנחיתות מספרית איומה, כמעט ללא נשק ותחמושת, במשך שעות ארוכות, שבהן הצבא לא הגיע, הגנו כיתות הכוננות על היישובים, הצילו חייהם של אלפי אזרחים, הרגו מאות תוקפים ובלמו את האויב בטרם הגיע למרכז הארץ.

בקיבוץ מגן, שבו הרבש"ץ, בניגוד לפקודה, השאיר את כלי הנשק אצל לוחמי כיתת הכוננות, כיתת הכוננות בלמה בקרב, שנמשך שעות רבות, את כוחות האויב עם העדיפות המספרית הברורה מחוץ לגדר הקיבוץ. בקרב נפלו שני לוחמי כיתת הכוננות, אך הטבח נמנע.

נשער לנפשנו את 7 באוקטובר, כאשר בכל יישוב הייתה מחלקת הגנה בת 28 לוחמים, כמו מחלקות ההגנה היום, עם הנשק והציוד הקרבי בביתו של כל לוחם, עם מאג או שניים. התוצאה הייתה אחרת לגמרי. אך גם הקיים היום הוא מעט מדי.

יישובי הספר הם יישובים לוחמים. מן הראוי שבכל יישוב כזה יהיה כוח מגן מתוך היישוב, עם מקלעים כבדים, עם כלי נ"ט, עם נשק צלפים, עם רימונים, עם רחפנים, אולי אפילו טנק. הכוחות הללו יהיו מאומנים ומצוידים היטב. מחלקות ההגנה היישובית יהיו חלק ממכלול אזורי של הגנה מרחבית, ככוח מגן גדול להגנה אפקטיבית על הגבול. לא רק מצבם הביטחוני של היישובים יהיה אחר. מצבה הביטחוני של המדינה יהיה אחר לגמרי.

איני מתכוון לכך שהיישובים יהיו יישובי קסרקטין. יישוב אינו מוצב. הוא אינו קיים כדי להילחם. הוא קיים כדי לקיים קהילה משגשגת, כדי לקיים משק מפותח, כדי לקיים מערכת חינוך מצוינת, כדי לקיים חיי תרבות עשירים. אך יישוב ספר הוא במקביל גם יחידה לוחמת, שתגן על כל היש ההתיישבותי הנפלא הזה ותגן על גבולות המדינה.

אירועי 7 באוקטובר בנגב המערבי וחרפת הפינוי בגליל, חיזקו את תפיסת משמעותה וחיוניותה של ההתיישבות הביטחונית.

נדרש שינוי בתפיסה

הלקח אינו רק ביצור היישובים. תפיסת ההתיישבות הביטחונית מחייבת שינוי דרמטי יותר – הקמת התיישבות ביטחונית צפופה לאורך גבולות המדינה – מראש הנקרה ועד החרמון, מהחרמון דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה בואכה אילת ומאילת מערבה, לאורך גבול מצרים וגבול עזה, עד נתיב העשרה. לצד אלה, הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון ובקו התפר. יש בכך משמעות ביטחונית של הגנה על גבולות המדינה, משמעות דמוגרפית של רוב יהודי בגליל ובנגב ומשמעות הגנתית של פיזור האוכלוסין אל מול האיום הבלתי קונבנציונלי.

דרושה תנופת התיישבות שלא הייתה כדוגמתה מאז ההתיישבות הגדולה בנגב ובגליל בשנות החמישים, כאתגר לדור הצעיר בישראל וכאתגר ציוני לעם היהודי בתפוצות הגולה, לעלות לארץ ישראל וליישב אותה.