עבור מיקי נירון, חבר קיבוץ אורטל, יזם ומפיק תרבות בגולן וברחבי הגליל, הפקת אירועים בימים אלו היא הרבה מעבר למקצוע – מדובר במשימה להשאיר את הגולן חי, תוסס ומחובר, למרות חוסר הוודאות היום-יומי
מאת: גלעד כהן, אלוני הבשן
מיקי נירון הוא חבר קיבוץ אורטל, נשוי לרונה ואב לשלושה בנים. מפיק, יזם ומנוע צמיחה מאחורי עשרות אירועי תרבות ומוזיקה ברחבי הגולן והגליל, המתעקש להשאיר את האורות דולקים ואת הבמות פתוחות עבור הקהילה המקומית.
איך נולד הרעיון להפוך למפיק ויזם תרבות דווקא כאן בגולן?
מיקי: "האמת היא שלא התכוונתי, אלא איכשהו זה נולד וגדל מעצמו. כשחזרתי לגולן, הדבר היחיד שבאמת הפריע לי הוא לא מזג האוויר, או המרחק מכל השאר, אלא העובדה שאין לי בסביבה איפה ללכת לשתות בירה ולראות הופעות טובות. זה הוביל אותי, לפני כ-12 שנים, להקים אצלי בקיבוץ פאב קהילתי, שהיה למעשה המיזם הראשון שלי.
"אחרי כמה חודשים, התחלתי להביא לשם אמנים בתחילת דרכם, שרק חיפשו במה ואז לאט לאט, התחילו להגיע שמות מוכרים יותר כמו אסף אמדורסקי, מיכה שטרית, מאור כהן ועוד רבים וטובים. בשלב מסוים, זה התחיל לחרוג מעבר לגבולות התחביב, כשעסקים מקומיים ואתרים פנו אליי כדי לשתף פעולה ולייצר אצלם תוכן. בין אותם מקומות, היה פארק קצרין העתיקה, שם השתלבתי בהפקה של פסטיבל 'צלילי בזלת', יחד עם אבינעם מנהל הפארק, שהפך לשותף מוערך. משם, זה הלך והתרחב והיום, אני עובד עם יקבים, פאבים ורשויות ברחבי הגליל המזרחי".
מה מיוחד בקהל של הגולן בהשוואה לאירועים במרכז הארץ?
"הקהל המקומי הוא למעשה הנכס הכי חשוב שיש לתרבות פה להציע. אנשים שחיים במרכז הארץ מתייחסים כמובן מאליו כמעט לכל מה שקורה בתחום הפנאי. ברגע שכל דבר שמתחשק לך נמצא מתחת לבית מתי שרק תרצה, יש פחות ערך לחוויה. לעומת זאת… כאן, בייחוד אחרי שלוש השנים שעברנו, שום דבר לא מובן מאליו וכל אירוע שמתקיים בהצלחה הוא מתנה והקהל באמת יודע להעריך זאת ולפרגן לאמנים בהתאם. זו הסיבה שרוב האמנים גם נהנים להופיע פה יותר מאשר ב'זאפה' תל אביב, למשל. גם עבורם זו חוויה אחרת, שלא יקבלו במרכז".
תרבות בונה מקום
מהם האתגרים העיקריים שאתה מתמודד אתם בעקבות המצב הביטחוני בשנים האחרונות?
"בעיקרון, לכולם יש אי ודאות אבל בענף הזה במיוחד, כי הוא הראשון להיסגר והאחרון להיפתח בעת חירום. יש לי שמונה אירועים בחודש הקרוב ואני מייחל מדי יום שרובם ככולם יקרו כמתוכנן, בניגוד לכל אלו שכבר בוטלו בשנתיים האחרונות ובעקבותיהם ספגתי נזקים. מן הסתם, אי הוודאות הזו משפיעה מאוד גם על הקהל, שחושש לרכוש כרטיסים מראש ומעדיף לחכות לרגע האחרון, כך שהסיכונים שאני לוקח בימים אלו הם גדולים יותר".
האם המדינה או המועצה מסייעות באתגרים האלו? ומה עוד צריך לעשות כדי לעזור לבעלי העסקים להתמודד בצל התקופה הזו?
"המדינה פיצתה בעקבות נזקים של 'חרבות ברזל', אבל בעקבות הסבבים האחרונים, כבר פורסמו מתווים שאין להם ממש היתכנות לפיצויים. לגבי המועצה, אני יודע שיש המון רצון טוב לסייע לעסקים, וגם בוצעו בפועל כמה פרויקטים מרשימים, אבל בכל הנוגע לתרבות ותיירות – אני חושב שצריכה להתגבש תכנית אסטרטגית, שמבוססת על מיפוי הצרכים, מצד אחד ומצד שני, למידה מעמיקה ממרחבים אחרים בארץ, ואפילו בעולם, שדומים לגולן באופיים הכפרי והקהילתי. אתגר משמעותי נוסף שמאוד קשה לפיצוח וחייב לקבל מענה הוא היוצרים והאמנים המקומיים, שלא מקבלים פלטפורמות ראויות לחשיפה ובאופן טבעי, גם מתקשים מאוד להתפרנס. ההרגל שבו תקציבים גדולים שמגיעים מוקדשים בעיקר לאמני ענק מלב המיינסטרים, שכבר היו פה כמה פעמים, צריך להשתנות וכדאי להשקיע משאבים כאמור גם באמנות המקומית".
שתף ברגע אחד מרגש מאירוע שהפקת לאחרונה, שגרם לך להבין שכל המאמץ שווה את זה
"בקיץ שעבר, כשג'ימבו ג'יי הגיע ליקב הר אודם ונתן לקהל לשיר בסוף ההופעה את המילים 'אחת לכמה זמן אני רואה מפרש לבן מציץ מבעד לענן אפור. רוח סערה לוחשת אין לך ברירה – אתה תטבע עד שתלמד לשחות'. זה היה רגע מעורר השראה וחד פעמי, שנצרב בי ונתן לי הרבה כוח להמשיך למרות כל האתגרים של התקופה. האפשרות לגרום לאנשי הצפון לחייך היא סיפוק אדיר ומבחינתי, נחשבת הגשמה עצמית במיטבה, מעבר לענייני פרנסה וכל השאר. בזכות רגעים מהסוג הזה, בשנים האחרונות, הבנתי לעומק את הביטוי 'תרבות בונה מקום' וגיליתי איזה ערך ענק יש לתרבות דווקא פה, בפריפריה של הפריפריה".
מהו המסר שלך לתושבי הגולן וליזמים שחווים קשיים בתקופה הזו?
"בהמשך לתשובה הקודמת, אני מאמין שאחרי שנים מורכבות, חייבת כבר להגיע תקופה טובה של שפע בכל התחומים. יש פה לא מעט יזמים מוכשרים ונחושים, חלקם בחרו לעזוב את המרכז ולעבור דווקא לכאן, עם חלומות גדולים, שישרתו את הקהילה ורק מחכים להזדמנות הנכונה להגשים אותם".
