ברוב המקרים, הילדים מדברים בשפת סתר, שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. לא פעם, ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם
שיחה עם ילדים היא אמנות יחידה במינה. יש לה חוקים משלה, קצב אחר ומשמעויות עמוקות שאינן תמיד גלויות לעין. ברוב המקרים, הם מדברים בשפת סתר, שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. מי שנכנס לשיחה עם ילד כשהוא טעון רגשית, כועס, או מבוהל, יתקשה להבין מה באמת נאמר שם.
כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, בדידותו פוחתת, כאבו נרגע ופחדיו מתמתנים. ההבנה אינה מבטלת את הקושי, אך היא יוצרת תחושת ביטחון. דווקא כאן, טמונה אחת האכזבות הגדולות של הורים: דו-שיח עם ילדים כמעט תמיד מאכזב, משום שלרוב אין בו תוצאות מידיות. אין פתרון מהיר, אין שינוי מידי בהתנהגות ולעתים, אין גם הסכמה.
לא פעם, ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם. הם נפגעים מן הביקורת ומהטפת המוסר. עבורם, השיחה אינה נחווית כעזרה, אלא כהתערבות. חשוב להבין: ילד לומד איך נראית שיחה עם הורה. אם שוב ושוב השיחה היא תיקון, ביקורת והטפה, זה בדיוק סוג השיח שההורה יקבל בחזרה, כאשר הילד יתבגר וההורה יזדקן.
המאזין לשיחה בין הורה לילד מופתע לעתים לגלות עד כמה אין הם מקשיבים זה לזה. דבריהם נשמעים כשתי שיחות יחיד: האחת מלאה ביקורת, הוראות ודאגה; השנייה מלאה הכחשות, הצטדקויות והתגוננות. הטרגדיה שב"תקשורת" כזו אינה נובעת מחוסר אהבה, אלא מחוסר כבוד הדדי ומחוסר ידיעה. שפת היום-יום שלנו אינה נאותה לשיחה בעלת משמעות עם ילדים. כדי להבין את הילד באמת, וכדי למעט את אכזבת ההורים, נדרש אורח חדש של מגע, סגנון דיבור אחר. תקשורת משמעותית עם ילדים חייבת להיות מבוססת על יחס של כבוד ועל ידע רגשי.
משחק עדין
ההנחיות החדשות לתקשורת עם ילדים מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: האחד, הדברים צריכים להיאמר תוך שמירה על כבודו העצמי של הילד ושל ההורה גם יחד. השני, הצהרות של הבנה חייבות לבוא לפני עצה, הוראה, או ביקורת. כאשר ילד נתון במערבולת של רגשות חזקים – כעס, פחד, עלבון, או בושה – הוא אינו מסוגל להקשיב באמת. הוא אינו פנוי לעצה, לעידוד, או להכוונה מעשית. מה שהוא רוצה באותו רגע הוא דבר אחד: שנבין אותו. שנבין מה מתרחש בו עכשיו. יותר מכך, הוא רוצה שנבין אותו מבלי שיצטרך לומר הכול במילים.
זהו משחק עדין: הילד מגלה טפח מרגשותיו ומצפה שאנחנו ננחש את היתר. תפקידנו הוא להראות לו שאנחנו מזהים את הכאב, המבוכה, או הכעס שלו. איך נדע מה הוא מרגיש? נתבונן בו, נקשיב למילים ולשתיקות וניעזר גם בניסיון החיים שלנו.
אי אפשר לסלק רגשות חזקים ואי אפשר להעלים כאב, אך כאשר רגשות מתקבלים באהדה ובהבנה, עוצמתם פוחתת ועוקצם ניטל. עצם ההקשבה היא פעולה מרפאה. חשוב לזכור: השיחות שאנו מנהלים היום עם ילדינו הן הזרעים של הדיאלוג שיהיה לנו אתם בעתיד. ילד שגדל בתוך שיח של כבוד, הקשבה והבנה, ידע לנהל כך שיחה גם בבגרותו. מי שמבקש קשר פתוח עם ילד בוגר, צריך להתחיל לזרוע אותו כבר עכשיו, בשיחות הקטנות של היום-יום.
