התנאי שהתורה מציבה לקריאה לשלום, לפני הפתיחה במלחמה, מלמד שערך השלום גדול יותר מהכול. השלום הוא הכלי המחזיק ברכה
בפרשתנו, פרשת "שופטים", התורה מצווה על הקריאה לשלום, גם בעת מלחמה: "כִּי־תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם", (דברים כ' י').
דווקא בשעת מלחמה, שיש הכרח לנצח את האויב, להשיב לו מנה אחת אפיים, ללמד אותו לקח, התורה אומרת: עצרו רגע ותנסו לפתור את הסכסוך בדרך של שלום: "רבי יוסי הגלילי אומר גדול הוא השלום, שבשעת מלחמה אין פותח אלא בשלום, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום'", (מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה י"ד).
משה רבנו עצמו מיישם את זה כשהוא קורא לשלום למלך סיחון, לפני שבני ישראל נלחמו בו וכבשו את ארצו: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת", (דברים ב' כ"ו). גם יפתח הגלעדי מנסה לקרוא לשלום ולמנוע מלחמה: "וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמור מה לי ולך כי באת אלי להילחם בארצי", (שופטים י"א, י"ב).
האישה החכמה
בספר שמואל, מסופר שאישה חכמה מאָבֵל בֵּית הַמַּעֲכָה פונה אל יואב בן צרויה, אשר צר על העיר כדי ללכוד את שבע בן בכרי. האישה קוראת ליואב לעצור את ההרס, יוזמת אתו הידברות מצילת חיים ומונעת את חורבן העיר: "וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ, אִמְרוּ נָא אֶל-יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ … אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל?…", (שמואל ב' כ', ט"ז)
המדרש מרחיב את הדו שיח ביניהם: "אמרה: שמך יואב, לומר שאתה אב לישראל, ואין אתה אלא קוצר [כי אתה הולך להרוג אנשים] ואין אתה לפי שמך! ואין אתה ודוד בני תורה!… לא כתוב: כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום?…".
בזכות התושייה והחוכמה של אותה אישה חכמת לב, שפעלה בחוכמה רבה ובדרכי שלום, ניצלו נפשות רבות.
מלחמת רשות ומלחמת מצווה
נחלקו הפרשנים האם בכל מלחמה יש לקרוא לפני כן לשלום. רש"י מסביר שהתורה מדברת רק על מלחמת רשות, אבל במלחמת מצווה, הדין הוא כמו אצל עמון ומואב, שעליהם כתבה התורה: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם", (דברים כ"ג, ז').
אולם הרמב"ן כותב שגם במלחמת מצווה חייבים לקרוא לשלום: "…אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצווה היא, שחייבים לקרוא לשלום אפילו לשבעת העממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ולא תעשה שבפרשה… וכן אמרו רבותינו … בגמרא ירושלמי (שביעית ו' א'): אמר רבי שמואל ברבי נחמני: יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא [איגרת] בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים…", (רמב"ן דברים כ' י').
כך פוסק הרמב"ם להלכה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד הרשות ואחד מלחמת מצווה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום…", (הלכות מלכים פרק שישי הלכה א').
מעלת השלום
חז"ל הפליגו מאוד במעלת השלום. וכך מובא במדרש: "'וקראת אליה לשלום' – גדול שלום שאפילו מתים צריכים שלום. גדול שלום שאפילו במלחמתם של ישראל צריכים שלום. גדול שלום שדרי רום צריכים שלום, שנאמר 'עושה שלום במרומיו'. גדול שלום שחותמים בו ברכת כהנים. ואף משה היה אוהב שלום שנאמר 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום'", (מדרש ספרי, דברים פסקה קצ"ט).
פרשן התפילה רבי דוד אבודרהם, הביא מדברי חז"ל, שעקב גודל מעלת השלום חותמים את ברכות תפילת העמידה בברכת שים שלום: "המברך את עמו ישראל בשלום", וכן הקדיש הגדול מסתיים באמירת "עושה שלום במרומיו…", גם ברכת המזון מסתיימת במילים "ה' יברך את עמו בשלום".
כלי מחזיק ברכה
נאמר במשנה: "אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כ"ט י"א): 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'", (משנה עוקצין ג' י"ב).
דווקא בימים אלו של טרום-בחירות, שיש לעתים ויכוחים ומחלוקות, עלינו לשמור שמירת יתר על ערך השלום, שהוא חשוב יותר מהכול. הוא הכלי שמחזיק ברכה לעם ישראל.
