אורי הייטנרשני דוקטורים אנטי–ציוניים מובילים לאחרונה, בעיקר ב“הארץ“, (אלא איפה?), ג‘יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח “הפרוטוקולים של זקני ציון“
עידן הפוסט–אמת, הפייק ניוז ותאוריות הקונספירציה המטורללות, מחזיר אותנו לימי עלילות הדם.
לאחרונה, מנוהל מסע הסתה נגד הקיבוצים, שכל כולו מבוסס על פייק ניוז. שני דוקטורים אנטי–ציוניים, בני נוריאלי והני זובידה, מובילים לאחרונה, בעיקר ב“הארץ“, (אלא איפה?), ג‘יהאד נגד הקיבוצים, המבוסס על שקרים בוטים ברוח “הפרוטוקולים של זקני ציון“. הם מציגים טיעונים מופרכים על ביזת קרקעות המדינה; עלילות שאין בהן אפילו שמץ שמצה של אמת, אבל השנאה מכשירה כל עלילה ושקר; הכול מותר בשם ההסתה הגסה נגד הקיבוצים. בפשקוויל האחרון, הם קראו לפרק את הקיבוצים ולספח אותם כשכונות בערים הסמוכות.
כמה פנינים מההסתה: “…הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה… 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאתנו… חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ-92% מאוכלוסייתה… השוד של אמצעי הייצור…”
דליתי כמה פנינים כדי להציג את ההסתה הזאת: “… זכויות היתר של הקיבוץ מוגדרות, בין השאר, באמצעות שפה ביורוקרטית־משפטית, שפועלת כמסך עשן… ספסור בקרקע… צבירת הרווח על חשבון כלל הציבור מקרקעות הלאום… ככל שכרסן תופחת כך תאבונן גדל… טייקון המועצה האזורית הוא מעין הכלאה של פיאודל מימי הביניים שמקיים יחסי פטרון־קליינט עם אוכלוסיות שתלויות בו, יחד עם בעל הון מודרני, השולט באמצעי ייצור שמהם הוא מפיק הון באמצעות כוח עבודה… נוכחות לא־פרופורציונלית במוסדות הכוח, ובמוקדי קבלת החלטות פוליטיים… הקיבוץ הוא בית חרושת לביזה… 20 מיליארדי השקלים שהקיבוצים פושטי הרגל קיבלו מאתנו… במשך שנים מיליארדים נחמסים במישרין ובעקיפין מהציבור. חברה נורמלית שחפצה חיים אינה יכולה להמשיך את הגזל הזה על חשבון כ-92% מאוכלוסייתה… השוד של אמצעי הייצור וניהול משאבי המדינה… פריווילגיה אשכנזית שמודעת לגמרי לפריווילגיותה, שכן היא מתנסחת בכל יום מחדש נגד אזרחים שגרים לידה ועובדים אצלה…”.
ממש הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים ומכאן, המסקנה המתבקשת: “תהליך דה־קולוניזציה של השוד הכלכלי־קרקעי הגדול בתולדות המדינה יכול להתחיל בשינוי שטחי השיפוט ובסיפוח הקיבוצים והמושבים לערים הסמוכות להם“. אם כפר גלעדי יפורק ויהפוך להיות שכונה בקריית שמונה, וכך יפורקו שאר הקיבוצים, תבוא תשועה גדולה למדינת ישראל. הכו בקיבוצים – והצלתם את ישראל.
תמצית המסר שלו היא שלמעלה מ-85% מקרקעות המדינה נמצאות בשליטת קומץ קיבוצניקים אשכנזים פריוויליגיים קולוניאליסטיים, שמתעשרים כקורח מהנדל“ן האין–סופי הזה, תוך ניצול של שאר האוכלוסייה. כמובן שהכול שקר אחד גדול, אבל לתועמלנים מסוגם היה מורה, שאמר פעם: “ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים“, ועוד אמר מורם ורבם: “אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת“. בגרמנית, זה נשמע טוב יותר.
הנשק היחיד שאני מכיר נגד השקר – הוא האמת. הבה נציג כמה עובדות, כי בכל זאת, יש אנשים שגם העובדות מעניינות אותם.
עובדות – למתעניינים
ראשית, הקיבוצים אינם כל המרחב הכפרי וכל המועצות האזוריות. הקיבוצים הם בערך שליש מן המגזר הכפרי. מבין ראשי המועצות האזוריות, מספר חברי הקיבוצים הוא פחות מ-20%. יו“ר מרכז השלטון האזורי, למשל, שי חג‘ג‘, הוא חבר מושב ועל פי שם משפחתו, ניתן להסיק שהוא גם אינו עונה על התנאי השני של הפרוטוקולים של זקני הקיבוצים – הוא גם לא “אשכנזי“. אגב, חלק גדול מאוד מן המושבים במועצות האזוריות הוקמו בידי עולים בשנות החמישים והשישים, רובם מארצות האסלאם. גם בקרב הקיבוצים, אגב, כשליש הם בני “עדות המזרח“, אם זה מעניין מישהו. יתר על כן, פריסת הקיבוצים היא בעיקר לאורך הגבולות, מן הגליל המערבי, דרך הגליל העליון, הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, הערבה, רמת הנגב ועד עוטף עזה.
ליד: השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. האזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל“נית, אם לנקוט לשון המעטה
כלומר, השטח שבו מרוכזים מרבית הקיבוצים קטן לאין ערוך ממכלול השטח של המגזר הכפרי שעליו טוענים המעלילים שהוא בשליטת הקיבוצים. האזורים האלה רחוקים מלהיות פנינה נדל“נית, אם לנקוט לשון המעטה.
שנית, השטחים, שבשטח השיפוט של המועצות האזוריות, אינם נמצאים בבעלות כלשהי של היישובים שבמועצות – לא הקיבוצים, לא המושבים ולא היישובים הקהילתיים. לכל יישוב שטח השייך לו – שטחים למגורים ושטחים לחקלאות ומעבר להם, אין להם שום בעלות ושום שותפות בקרקעות שבשטח שיפוט המועצה. הם אינם נהנים משום רווח משימוש זה או אחר בנדל“ן בשטחי המועצה האזורית. האם קיבוץ אורטל הרוויח משהו מהקמת המלון החדש בבית המכס? האם יישוב אחר הרוויח מכך?
שלישית, הרוב הגדול של שטחי המועצות האזוריות, הם שטחי אש ושמורות טבע ואין למועצות עצמן שום יכולת להרוויח מהם.
רביעית, גם שאר הקרקעות בשטחי המועצות האזוריות אינן בבעלות המועצה, אלא בבעלות רשות מקרקעי ישראל. כך שלא רק היישובים, אלא גם המועצה, אינם יכולים ליהנות מרווחי נדל“ן בשטחים אלה. הרווח היחיד של המועצה, לא של היישובים, הוא הארנונה שהיא מקבלת ממשתמשים בקרקע.
השטחים של מועצה אזורית אינם קרקעות בבעלותה, אלא שטח השיפוט שלה, כלומר בעיקר הגדרה משפטית. המקור שלה היסטורי, עוד מימי המנדט הבריטי. כל קרקעות המדינה משויכות לרשויות מוניציפליות. לכל רשות יש גבולות, לכל עיר ולכל מועצה מקומית. אין אפשרות להגדיר כל יישוב כפרי קטן – קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, או התיישבות בודדים כרשות מוניציפלית. כל היישובים הללו הם חלק ממועצה אזורית. המועצה האזורית אינה תחומה רק ביישובים שבתוכה, אלא פרוסה לאורך כל השטח הפנוי.
מקרים נקודתִיים
בניגוד לעלילת המקרו, במיקרו יש לעתים ביקורת מוצדקת על מועצות אזוריות, בנוגע לקרקעות. הכוונה היא למחלוקות בין מועצות אזוריות למועצות מקומיות וערים, על תיחום הגבול ביניהם. אכן, לעתים עיר, או מועצה מקומית, מתפתחת וגדלה והיא נתקלת במצוקת קרקעות המקשה על המשך התפתחותה. המקור האפשרי הוא הקרקעות שסביבה, בשטח השיפוט של המועצה האזורית הסמוכה. על כך יש מחלוקות, שבחלקן, אולי אפילו בחלקן הגדול, הרשות המקומית/עירונית צודקת. אבל לבעיות הללו יש פתרון. בדרך כלל, משרד הפנים מקים ועדת חקירה לסימון הגבולות ופותר את הבעיה, לרוב בהסכמה. במקרים אחרים, ראויים יותר, כלל אין צורך בוועדה כזו, כי המועצה האזורית מוותרת מרצונה ומיוזמתה על שטחים שלה, לטובת היישובים העירוניים שבתוכה. המועצה האזורית גולן, למשל, ויתרה לא אחת, תמיד מרצונה, על אדמות למען התפתחות קצרין ולטובת הכפרים הדרוזיים, בצפון הגולן. כאשר מג‘דל שמס הגיעה לרוויה קרקעית, ללא יכולת לבנות שכונה, כדי שהדור הבא יוכל לגור בה, המועצה האזורית גולן לא נזקקה למשרד הפנים ואף לא לבקשה מצד המועצה המקומית מג‘דל שמס, אלא ביוזמתה, העבירה קרקעות מרשותה לרשות המועצה המקומית. לצערי, זו לא דרכן של כל המועצות האזוריות. אך בכל המקרים, הבעיה מסתדרת, אם במו“מ בין הרשויות ואם בהחלטת משרד הפנים. כאמור, הבעיות הללו הן נקודתיות ובוודאי שאין כל קשר בינן לבין העלילה המרושעת נגד המועצות האזוריות והקיבוצים.
בעיה נוספת נוגעת לארנונה על פעילויות שנמצאות בקרבת רשויות מקומיות, בשטח המועצה האזורית. למשל, בסיסי צה“ל בנגב. למה המועצה האזורית נהנית מהארנונה שלהם ולא הערים, כמו דימונה וירוחם? מכאן, עלתה בעשור הקודם קריאה לתיחום מחדש של הגבולות המוניציפליים והעברת הבסיסים לתחומי העיר. לפני כשבע עד עשר שנים, פרסמתי שורה של מאמרים, כולל מעל במה זו, שבהם הצעתי פתרון צודק לבעיה, ללא שינוי גבולות.
כך, למשל, כתבתי במאמר ל“ידיעות הקיבוץ” ב-2013: “המצב הקיים פוגע בעקרונות הצדק החברתי והשוויון. הארנונה מעסקים היא אחד הגורמים המרכזיים המעשירים את קופת הרשות המקומית. כאשר סמוך לעיר בת 40,000 תושבים, כמו דימונה, שרובם אינם מן המעמדות הסוציו–אקונומיים הגבוהים בישראל, קיימים מפעלים שרוב המועסקים בהם הנם תושבי העיר, ומי שנהנים מן הארנונה הזאת הם רק 1,200 תושבי המועצה האזורית תמר – זהו אי צדק חברתי. כאשר מדובר בסכומים של כ-90 מיליון ש“ח בשנה, זהו עוול. כאשר עיריות דימונה, ירוחם וערד נאלצות לפשוט יד מול הממשלה, כדי לאפשר חינוך, תרבות ורווחה לתושביהן, והדימוי העצמי של תושביהן נפגע כתוצאה מכך, העוול זועק לשמים. לכן, הרצון לשנות את המצב הזה הוא מוצדק. מי שמאמין בצדק חברתי, יתמוך בו. התנועה הקיבוצית, שיחד עם תנועת המושבים היא הגורם הדומיננטי במועצות האזוריות, חרטה על דגלה את ערכי הצדק החברתי והשוויון ומן הראוי, שתיתן יד לשינוי המצב. אגב, השינוי אינו חייב להיות דווקא שינוי הגבולות בין הרשות המקומית לאזורית, אלא שינוי המדיניות בנוגע לארנונה מעסקים. למשל, חלוקה מחדש של שיוך הארנונה על העסקים על פי המרחק מגבול הרשות המקומית ואחוז העובדים השייכים לה, או כל פתרון יצירתי אחר שיתקן את המצב הקיים“.
שקר על גבי שקר
הבעיה עליה הצבעתי אז, כבר אינה קיימת היום. תחילה, כיוון שהמועצות האזוריות והרשויות העירוניות בנגב הגיעו להסכם שפתר את המחלוקת. מאוחר יותר, שר הפנים לשעבר, אריה דרעי, ביטל את תשלום הארנונה של גופים ציבוריים לרשויות האזוריות והפנה את התשלום שלהם לקרן שתחולק באופן שוויוני בכל הארץ. כך שהטענה מן העשור הקודם, על שטחי שיפוט ותשלומי ארנונה, פשוט כבר לא בתוקף. תשלומי הארנונה כבר אינם הולכים למועצות האזוריות שמחנות צה“ל נמצאים בתחומן, ולכן, העובדה שתחום השיפוט הכולל של המועצות האזוריות חולש על כ-86% מהקרקע, הוא חסר כל משמעות מבחינה כלכלית.
חרף העובדה שהאוכלוסייה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש, בעוד שאוכלוסיית ת“א מונה 461,000 נפש, ההכנסה מארנונה לנפש בת“א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר
יתר על כן, עו“ד רון רוגין הוכיח, במאמר תגובה ב“הארץ” למאמריהם של זוביידה ונוריאלי, עד כמה הטענות בנושא הארנונה מופרכות. בהסתמך על נתוני הדו“חות הכספיים המבוקרים שפרסמה הלמ“ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ברשימת עשרים הרשויות המקומיות בישראל, שהן בעלות ההכנסה הגבוהה ביותר מארנונה מסחרית, לא מופיעה אף מועצה אזורית. גם את טענתם של השניים על ההכנסה לנפש, הנובעת ממיעוט התושבים על שטח ענק, ברשויות האזוריות, מפריכים נתוני הלמ“ס. סך ההכנסה המצטברת מארנונה מסחרית בכל 54 המועצות האזוריות בארץ נמוכה באופן משמעותי מסך ההכנסה מארנונה מסחרית של עיריית תל אביב. זאת, חרף העובדה שהאוכלוסייה במועצות האזוריות מונה כ-950,000 איש, בעוד שאוכלוסיית ת“א מונה 461,000 נפש. ההכנסה מארנונה לנפש בת“א גדולה פי שלושה מזו שבמועצות האזוריות וכך גם בעיריות נוספות, קטנות הרבה יותר.
כל הטענות שבבסיסו של מסע ההסתה ,שמובילים שני הדוקטורים האנטי–ציוניים, הן שקר על גבי שקר על גבי שקר ואין בהן אפילו שמץ של בסיס עובדתי. כל כוונתן להסית ולהשניא. למרבה הצער, יש לא מעט אנשים, שקופצים על ההסתה הזאת כמוצאי שלל רב ומפיצים אותה בתעלות הביבים של הרשתות החברתיות ושאר נתיבי הפצת השקרים הקיימים בחברה הישראלית.
