מכירים? תחושה כזאת, משהו חסר ואת לא יודעת לשים את האצבע על מה זה. כאילו שכחתי משהו, משהו חסר, אבל מה?
בוקר אחד, כשאני יוצאת מהאוטו, אני מרגישה שמשהו חסר לי. לא משהו דרמטי, אבל תחושה מטרידה כזאת. אני עומדת רגע ליד האוטו, מנסה להבין מה זה. הנייד ביד. התיק על הכתף. מציצה לתוך התיק, הארנק שם.
בודקת את הידיים, הטבעות על האצבעות. לפעמים, אני מורידה אותן באוטו, כדי למרוח קרם ידיים. במיוחד בעונה הזאת. הידיים מתייבשות ואני מודה, לא נעים להיות אישה עם ידיים יבשות. יש סטנדרטים, גם אם אף אחד לא ביקש. אז אני מורחת קרם, מחזירה את הטבעות והידיים שוב מרגישות ענוגות. משקפי השמש היו על העיניים, למרות שלא ממש הייתה שמש. אבל התרגלתי. יוצאת מהאוטו, שמה משקפי שמש. אז עולה בי מחשבה: אולי לא התאפרתי? חזרתי לאוטו, הצצתי במראה.
יש איפור. קצת. תמיד נדמה לי שבלי עיפרון שחור וקצת אודם, אני נראית חיוורת. עוד עלולים לחשוב שאני לא מרגישה טוב, או חלילה עייפה. מסתבר שזו רק התחושה שלי, אבל ככה זה. יש דברים שיושבים לנו בראש ולא זזים.
בקיצור, לא הצלחתי להבין מה שכחתי, אבל התחושה שמשהו חסר לא עזבה אותי. מכירים את זה? הכול בסדר, אבל לא ממש. רק כשניסיתי לשלוח הודעת ווטסאפ, הבנתי: אין לי את משקפי הקריאה. עם השנים, המשקפיים האלה הפכו לפריט קבוע שמחובר אליי. צורך בסיסי כמעט. משהו שאני באמת לא יכולה בלעדיו. למרות שכבר כמה שנים אני אתם ולמרות שהם בדרך כלל בכיס, או באוטו לידי, לפעמים, אני שוכחת ואז פתאום העולם כולו מטושטש באותיות קטנות.
כמו הנייד, גם משקפי הקריאה הפכו לפריט חובה. אני מתרגלת להצמיד אותם אליי לכל מקום. גם כשאני מסתובבת בבית, יש זוג בכל מקום.
קוטראי
בכלל, החיים שלנו בנויים מהרגלים. מרגע שאנחנו תינוקות, יש לנו הרגלים… יונקים, מוצצים מוצץ, נרדמים. הרגלי שינה, שבת, בילויים, הרגלים משפחתיים. אצל אימא שלי, למשל, אף פעם לא מחזירים קערה או סיר ריק למי שהביאה משהו. תמיד מחזירים עם משהו אחר בפנים. עוגיות, פרי, תבשיל. ככה זה. התרגלתי גם אני, כשאני מחזירה כלי ריק, זה ממש מרגיש לי לא מנומס. או הקפה של הבוקר. איך שאני פוקחת את העיניים, אני צריכה כוס קפה. לא משנה מהי השעה, לא משנה מהן התוכניות. זה הרגל שנדבק אליי מגיל צעיר. אימא שלי גם תמיד אמרה לא לשתות את הקפה או התה עד הסוף, להשאיר קצת בכוס. למה? אין לי מושג.
הרי בסוף שופכים את מה שנשאר. אבל ככה התרגלתי. אני אפילו מוצאת את עצמי אומרת את זה לילדים: אל תשתו עד הסוף. הרגל שעובר מדור לדור, בלי הסבר ברור.
יש אנשים שלא הולכים לישון, כשיש כלים בכיור. אני שואפת להיות כזאת. לא תמיד מצליח לי. יש כאלה שמסדרים מיטה כל בוקר. גם בזה ניסיתי לחנך את הילדים, שנים. לפעמים, זה עובד, לפעמים – פחות. אני רגילה לעשות סבב טלפונים ביום שישי, אחים, אחיות, הודעות לחברים. זה הרגל של חיבור, של לבדוק מה שלום כולם לפני שבת.
יש לי לא מעט הרגלים. עם השנים, אנחנו מוסיפים עוד הרגלים. יש כאלה שעושים לנו טוב, יש כאלה שפחות ויש סתם כאלה, שלא באמת שאלנו למה, אבל הם שם. יש הרגלים שאני מנסה לשים לב אליהם, בעיקר הרעים. לבדוק אם אפשר לשנות, לעדן, להחליף. את ההרגלים הטובים אני משתדלת לשמר, לשמור עליהם קרוב. יש הרגלים שלקחנו מהבית.
לא מזמן קיטרתי לחברה על משהו ומיד התנצלתי. היא חייכה ואמרה: "נו, אני כבר רגילה לקיטורים שלך" ואז הוסיפה: "אבל הפעם, לשם שינוי, זה מוצדק". האמת? זה קצת עיצבן אותי. מה זאת אומרת רגילה לקיטורים שלי? אני באמת עד כדי כך קוטרית? כנראה שכן. גם אני לא פעם אומרת את זה על עצמי. מצד שני, זו תקופה כזאת. נמאס מימי המילואים הבלתי נגמרים של הילדים שלנו. נמאס מהמשתמטים. נמאס משנאת החינם, מהפוליטיקה, מהחדשות. נמאס מהניסיונות להפיל את זיני.
נמאס שלא דואגים לחקלאים ולרפתנים. נמאס שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
בקיצור, לא חסרות סיבות לקטר, אבל אחת המשימות שלי בזמן הזה היא להרגיל את עצמי פחות לקטר. לא להתעלם מהקושי, לא לטאטא, אבל גם לא לתת לקיטור להפוך להרגל.
