בילדותי, נסעו הוריי כל שנה בל"ג בעומר להילולת רשב"י ובמשך השנה, לעוד הילולות ולהשתטח על קברי צדיקים, לבקש בקשות ולאכול סעודת מצווה מהסל שהביאו מהבית
נולדתי למשפחה בה הדודות והסבתות והאימא מנהלים שיח כמה פעמים ביום, עם המזוזות ברחבי הבית וכל פעם כזאת מזכירים את רבי שמעון ורבי מאיר בעל הנס, שזכותם תגן עלינו ועליכם… ותשמור על הילדים והחיילים ועל הבריאות ועוד בקשות למיניהן. הרבה נשיקות למזוזה, שאם אני חושבת על זה לעומק, אפילו אותי לא נישקו כל כך הרבה כמו את המזוזות בבית שלנו. נסיעה לקברי צדיקים הייתה נחשבת אחד הבילויים הכי אטרקטיביים של ההורים שלי, שלא נדבר על הילולות של צדיקים, או כמו שאומרים אצלנו בבית – זיארה.
בתוך ההילולה, מוזיקה רועמת והמוני אנשים מצטופפים בבלגן ומדליקים נרות ואווירה של קדושה וחגיגה הייתה ממלא להם את הלב. לא היו חוזרים הביתה, לפני שקנו רחת לקום וכמה מזכרות וגם עראק ושמן מקודש, שיהיה להדליק אתו נרות
ההורים שלי היו מצטרפים להסעות מרוכזות של קהילת בית הכנסת ונוסעים להילולות שונות מדי שנה. ההילולה מתקיימת ביום פטירתו של הצדיק ואומרים שביום זה, שערי שמים נפתחים לתפילות על קברו. זוכרת אותם נוסעים לרבי מאיר, בטבריה ובל"ג בעומר לרבי שמעון, במירון ואפילו היו מרחיקים עד הבאבא סאלי, בנתיבות ולעוד הילולה אחת, ביבניאל והיו עוד כמה הילולות, שאני כבר לא ממש זוכרת.
אבל אני כן זוכרת את אימא שלי מכינה בבוקר תיק עם סנדוויצ'ים מושקעים וסיר קטן מאלומיניום, שהייתה מבשלת בו פשטידת ירקות, מעקוד, אם שמעתם עליה במקרה. היא גם הייתה אורזת קופסה עם פירות, ההורים שלי אוהבים פירות מבושלים, כלומר בשלים ושיהיו רכים וגם שקית עם פיצוחים מעורבים, שיהיה לנשנש באוטובוס.
כשהיו מגיעים לקברו של הצדיק, נותנים צדקות, מתפללים ומבקשים בקשות על כולנו: על ההיא שצריכה להתחתן והאחרת שמתקשה ללדת ופרנסה בשפע לכולם ובריאות, כמובן. הכי חשוב הבריאות, אימא שלי תמיד אומרת.
בתוך ההילולה, מוזיקה רועמת והמוני אנשים מצטופפים בבלגן ומדליקים נרות ואווירה של קדושה וחגיגה הייתה ממלא להם את הלב. היו יושבים, עם תיק הפיקניק שהביאו מהבית, לארוחה רומנטית. סתם, לא באמת רומנטית, סוג של סעודת מצווה, בשולחנות על קברו של הצדיק ולא היו חוזרים הביתה, לפני שקנו רחת לקום וחטיף נגה בצבעים שונים וממתקי קוקוס וכמה מזכרות וגם עראק ושמן מקודש, שקונים בקברי צדיקים, שיהיה להדליק אתו נרות, או למרוח על הגוף במקומות שכואב, כי ההורים שלי מאמינים בכוחם של הצדיקים, בקמעות וסגולות.
אמונה שהשתרשה
היו חוזרים מבסוטים מההילולות, עם אמונה גדולה שתפילותיהם נשמעו. על זה גדלנו בבית וכנראה שמשהו בזה דבק גם בי, כי גם אני מוצאת את עצמי מדי פעם משטחת על קברי צדיקים ומנשקת מזוזות בדבקות ומתפללת שיישמעו תפילותיי ובקשותיי. אמנם בלי השמן והרחת, אבל עם הרבה אמונה שהשתרשה, כי מה שאנחנו גדלים עליו בסוף משפיע גם עלינו.
להילולות אני לא ממש הולכת, מחשש לחיי בצפיפות הגדולה, אם כי הייתי באחת או שתיים. אבל בערב ל"ג בעומר, כשהילדים עסוקים בארגון המדורות, אני מוצאת את עצמי נזכרת בהילולות שהיו הבילוי המועדף על הוריי, בזמן שאני נהנית לבלות בבתי קפה.
השבוע, ציינו שתי הילולות, של רבי מאיר ושל רבי שמעון בר יוחאי. אימא שלי, כמובן, הזכירה לי להדליק נר ולבקש בקשות ואני הדלקתי כמצוותה. בערב הזה, גם מתחדשת עונת החתונות, אחרי הפסקה קלה ואני אחגוג בחתונתו של אחיין שלי, שלפני שנה איבד את אביו והיום הוא מתחתן ומקים בית בעצמו. כשנרקוד בחתונתו, נשמח ונתרגש, ושערי השמים ייפתחו וזכותו של רבי שמעון בר יוחאי תגן עלינו ועל ילדינו, אשא תפילה: על כל הרווקים והרווקות, שיתחתנו השנה וכל החולים, שיזכו לרפואה שלמה ועוד בקשות לשפע פרנסה, הצלחה, שלום וברכה ושהוריי, שכבר לא נוסעים להילולות בשל גילם המבוגר, יזכו לבריאות איתנה וכל שנבקש – לו יהי.
