שירית סדןרעות האנרגטית והסוערת מתחתנת עם עידו, בחור עדין ורגוע. המזג המנוגד שלהם מאזן אותם אחד/ת כלפי השני/יה ויוצר הרמוניה זוגית וסימפוניה משפחתית
שירית סדן, מאמנת אישית, להעצמה אישית ובדרך לחתונה, לתגובות: shiritsadan@gmail.com
“אני ממש משתגעת ממנו“, אמרה לי בחצי ייאוש, רעות שרק לפני שבוע בישרה לי בהתרגשות שהיא ועידו החליטו להתחתן. “אנחנו עוד חודש מתחתנים, יש כל כך הרבה מה לארגן, והוא כל כך רגוע, הכול בנחת, הוא פשוט אדיש. אני מתחרפנת מזה“.
חייכתי חיוך רחב. את רעות, אני מאמנת כבר כמה חודשים טובים. בחורה מדהימה, עם כוחות נפלאים, שכל כולה פצצת אנרגיה. סוערת וחיה בעוצמות מופלאות לטוב ולמוטב. לא קלה הייתה הדרך ושנים היא חפשה את החצי שלה, עד שפגשה בעידו, בחור עם מידות טובות, חם ולבבי והעיקר, עדין ורגוע, בדיוק מי שהיא צריכה – אדם מלא סבלנות והכלה הנדרשים לאחת כמוה.
“נשמע שאת מאוד נסערת ולחוצה“, עניתי, “זו באמת תקופה מאתגרת, עם כל ההכנות לחתונה, אבל… נראה לי שזה קשור לראש השנה“.
“מה הקשר לראש השנה?”, היא התפרצה. “זה באמת בעוד שבוע, אבל הוא מטריף אותי כבר הרבה קודם וכנראה שגם אחר כך…”.
“הכול מתחיל בראש השנה“, אמרתי, “גם הזוגיות שלכם וגם זוגיות בכלל“.
ברא “אותו“, או ברא “אותם“?
התורה מתארת בתיאור כפול את בריאת האדם הראשון. תחילה, בפרק א‘: “וַיִּבְרָא … אֶת–הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בצלם … ברא אותו, זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם“.
ברא “אותו“, או ברא “אותם“? יחיד, או רבים?
הקושי מתעצם בתיאור הבריאה השני, בפרק ב‘ בבראשית: “ויאמר ה‘ … לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו… ויפל ה‘ … תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה; ויבן ה‘ … את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם“. האם האיש והאישה נבראו ביחד, כפי שמופיע בפרק א‘, או שהאיש נברא והאישה נבראה אחר כך מהצלע שלו, כפי שמתואר בפרק ב‘?
“עַל–כֵּן, יַעֲזָב–אִישׁ, אֶת–אָבִיו, וְאֶת–אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד“. דבקות והשלמה גופנית, רגשית ורוחנית. כל זה, לדעת חז“ל, התרחש בראש השנה. כאדם הראשון, כך כל זוג הזוכה להיברא מחדש, להתחתן ולהתאחד
חז“ל מבארים זאת באמצעות משל: האדם נברא כברייה בעלת שני צדדים, השונים זה מזה בגופם ובאישיותם, זכר ונקבה, ששניהם ביחד נקראו בפרק א‘ – “אדם“. מציאות זו הרמונית באופן מופלא, אך יש בה חיסרון בולט המתואר בפרק ב‘: החיבור בין הזכר לנקבה היה גב אל גב, כפוי, ללא מבט בעיניים, ללא היכרות וגרוע מכול – ללא יכולת בחירה. למעשה, כל אחד מהם מרגיש לגמרי “לבד” – “ולאדם לא מצא עזר כנגדו“. את המענה לאותה בדידות, נותן הקב“ה באמצעות היפרדות זמנית, בה הוא כביכול ניסר והפריד בין הצד הנקבי לצד הזכרי, איש ואישה, לבחור לחדש את אותה אחדות וכעת, יכולים גם להביט זה בזה – ולחזור להרמוניה הבראשיתית שהייתה ביניהם, קודם שהופרדו. “עַל–כֵּן, יַעֲזָב–אִישׁ, אֶת–אָבִיו, וְאֶת–אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד“. דבקות והשלמה גופנית, רגשית ורוחנית. כל זה, לדעת חז“ל, התרחש בראש השנה. כאדם הראשון, כך כל זוג הזוכה להיברא מחדש, להתחתן ולהתאחד.
ניגודיות והרמוניה
“זה נחמד בתור דבר תורה לחתונה, אבל מה עניין הנסירה לניגודים בין שני בני הזוג?” הקשתה עליי רעות.
המשיכה המיוחדת שבין בני זוג נובעת מהעובדה שפעם הם היו ניגודים, המשלימים זה את זה לשלם אחד. אותה ניגודיות שבין בני הזוג, היודעת כל כך טוב לייצר מתחים וויכוחים היא זו שמייצרת את הסקרנות, המשיכה, האהבה ובסופו של דבר, הרמוניה זוגית וסימפוניה משפחתית.
אמרתי לה: “אין ספק, רעות, כי העובדה שעידו רגוע ועדין, בעוד את סוערת כל כך, מאזנת אותך וגם אותו ויחד, תוכלו להגיע למקומות נפלאים ובונים. אך בד בבד, היא מביאה לנקודות חיכוך ומכריחה אתכם, שוב ושוב, להסתכל האחד בפני השני ולמצוא את הדרך המתחשבת והטובה לשניכם. דווקא מתוך נקודות החיכוך, תגדלו יחד ותצמיחו קומה נוספת בכל אחד מכם ומשניכם יחד“.
