יעלי אליה מדי
טוב, לא כולם, אבל הבית הולך ומתרוקן והבכורה כבר שואלת אם לא בא לי עוד תינוקת. האמת, לא. ככל שהם גדלים, גדלות הדאגות
“אימא לא בא לך עוד תינוקת?”, שואלת הבכורה.
“בא לי”, אני עונה לה, “אבל יותר בכיוון של תינוקת נכדה, חמודה כזאת, שאני מפנקת מדי פעם ומחזירה. כי אם לא שמת לב, אימא שלך כבר לא ילדה, אני כבר בגיל שהיריון לא מאוד מומלץ, מה גם שאני אוהבת את העובדה שגדלתם ואתם בוגרים”.
הקטנה, בת הזקונים, כבר בת 8, היא כבר ילדה גדולה מבחינתי, אין צורך בבייביסיטר, לקלח, להלביש. היא עושה את זה בעצמה, כבר לא מתעוררים בלילות ואין צורך ללכת למסיבות במעון, או בגן. עברנו שלב ומבחינתי, זה נהדר.
אמנם האיש שלצדי לא אוהב את הרעיון שהם גדלו לו והיה שמח לעוד תינוק, או שניים. ימי ראשון קשים לו במיוחד, כי הבכורה נוסעת לשירות הלאומי והמתבגר לישיבה, אנחנו נשארים עם שני הקטנים והבית די מתרוקן. אבל אני משלימה עם זה שבגרו, מתגעגעת אליהם ודואגת כשהם יוצאים, אבל אוהבת אותם גדולים עצמאיים. מסתכלת עליהם בהערצה, איך שלכל אחד מהם אישיות משלו ודרך ותחביבים ורצונות. מחייכת לעצמי, כשרואה שירשו ממני איזו תכונה או שתיים, מתלהבת כשאומרים לי שהם דומים לי.
אוהבת לראות אותם יחד, אוהבים, חברים, דואגים אחד לשני, משחקים ומשתוללים יחד, למרות פערי הגיל. אוהבת לראות את הבחירות שלהם ואת העשייה. הבכורה שקועה כולה בשירות הלאומי ועושה את התפקיד ברצינות כל כך גדולה ובפרפקציוניזם שלא ירשה ממני. המתבגר מלהטט בין בגרויות, לנוער, לחברים בישיבה, שיעורי נהיגה ולכל מיני מבצעים ופעילויות ותכף צו ראשון, ואו, איך שהזמן עובר מהר. צמד הקטנים מנהלים את העולם ואותי, מלמדים אותי דברים חדשים שלא חוויתי עם הגדולים. הבית הופך בזכותם לא פעם למועדון הילדים והם דואגים שלא יהיה משעמם.
לפעמים, אני מחטיפה לעצמי סטירה קלה, כי לא ברור לי איך הפכתי לאימא לכאלה ילדים גדולים ומקסימים, כשבתוכי עוד בא לי להיות ילדה בעצמי. נטולת דאגות ואחריות. תיהנו מהילדות והנעורים, אני אומרת להם בכל הזדמנות
לפעמים, אני מחטיפה לעצמי סטירה קלה, כי לא ברור לי איך הפכתי לאימא לכאלה ילדים גדולים ומקסימים, כשבתוכי עוד בא לי להיות ילדה בעצמי. נטולת דאגות ואחריות. תיהנו מהילדות והנעורים, אני אומרת להם בכל הזדמנות, את הקשיים והאתגרים תיקחו בקלילות, כי אחר כך, כשתגדלו, בחיים האמתיים, האתגרים גדולים ורציניים יותר ועכשיו, רק תהיו שמחים.
חיבוק הכי חזק
יש קסם גדול ושמחה בתום של הילדים, בברק שלהם בעיניים, כשהם משתוללים, שמחים ומרוצים. כל כך כיף לראות אותם גומעים את החיים, רוצים לחוות, לבלות, ליהנות, סקרניים לגלות. אבל כשהם עצובים וקשה להם ויש להם אתגרים, או קשיים בלימודים, או בחברה, אוי… כמה שזה קשה לי.
בשבוע שעבר, הבן שלי חטף כוויה לא קטנה וכואבת מכוס של תה רותח שנשפך עליו. תחושת חוסר האונים שברה לי את הלב. לא ממש יכולתי לעזור לו ולהקל על הכאב והלוואי שיכולתי בכלל למנוע אותו. כשהם תינוקות, אנחנו לא ממש מבינים מה מציק להם ולמה הם בוכים. אנחנו בטוחים שכשידעו לדבר, יהיה קל יותר ואז הם גדלים והם מספרים לי על משהו שמטריד אותם, או שמציק להם, שכואב להם, לפעמים הם לא מספרים ואני פשוט מרגישה שמשהו עובר עליהם, אבל לא תמיד אני יודעת להגיד להם את המילה הנכונה. לא תמיד מצליחה לעודד, לא יכולה לרפא להם את הכאב, על אף שאני מאוד משתדלת, אני כל כך רוצה להיות אימא טובה, לעזור ולתמוך בהם וזה לא תמיד מצליח לי. אז אני מחבקת אותם הכי חזק שאפשר, כדי שירגישו שאני שם, אוהבת כל כך.
נכון, לא מתאים לי תינוק, אבל מודה שככל שהם גדלים, גדלות הדאגות. אני חולמת שיהיה לי איזה מטה קסמים, שאנופף מעליהם והוא יגן עליהם והם תמיד יהיו בריאים, שמחים, מרוצים, רגועים ומצליחים. עד שמישהו ימציא את מקל הקסמים הזה, מזל שיש לכולם פלאפונים ואני יודעת בכל רגע, איפה הם ושהם בסדר ואני משתדלת לעשות את הכי טוב שאני יכולה, להיות אימא טובה ומתפללת שאצליח במשימה.
