האסון של השמאל הישראלי

29 שנים אחרי הסכמי אוסלו, 22 שנים אחרי הצעת ברק בקמפדיוויד ו-17 שנים אחרי ההתנתקות, השמאל הישראלי לא בחן את דרכו, אלא התחפר בה. ההתחפרות הזאת הפכה אותו לבלתי רלוונטי


שיחה שקיימתי עם דמות מרכזית בתקם, ב-1991, נחרתה משום מה בזיכרוני, גם בחלוף למעלה משלושה עשורים, או לפחות משפט אחד באותה שיחה, שאמרתי לבן שיחי. השיחה נסובה סביב הרוח היונית שהולכת וקונה שבת במפלגת העבודה. “אם מפלגת העבודה תאמץ את האידאולוגיה של רצ“, הזהרתי, “היא תגיע לגודלה של רצ“.

רצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום, בהנהגת שולמית אלוני, מנתה אז חמישה חכים בסיעתה בכנסת. שנה לאחר מכן, ב-1992, מפלגת העבודה, בראשות רבין, זכתה בניצחון גדול בבחירות. רצ התאחדה עם מפם ושינוי במסגרת מרצ וקיבלה 12 מנדטים. בוחריה נתנו לה מנדטלהמריץ את רבין“, כפי שהיא הבטיחה בבחירות. הבטיחהוקיימה בגדול. לכאורה, בחלוף שנה, תחזיתי התנפצה לרסיסים. אולם עכשיו, כאשר מרצ לא עברה את אחוז החסימה ומפלגת העבודה גרדה בקושי את אחוז החסימה והיא קטנה יותר מסיעת רצ כשאמרתי את הדברים, אני רוצה לחזור אליהם ולנתח את מפלתו של השמאל הישראלי, שבקושי נשאר ממנו שריד ופליט.

מי שחשבון הנפש שלו מתמקד בשאלות טקטיות כמו האם מרב מיכאלי אשמה בכך שלא התאחדה עם מרצ, או יאיר לפיד ששתהאת קולות מצביעי השמאלנמצא בדיוטא אחרת מהרובד שאליו אני מבקש להעמיק במאמר זה, כי אני מבקש לבחון תהליכי עומק, שראשיתם בשנות השבעים של המאה הקודמת. אציב כבר כאן את השורה התחתונה: אסונו של השמאל הישראלי, הוא ניצחונו האידאולוגי הגדול של השמאל היוני בשנות ה-90.

סלע המציאות

שלום עכשיו“, שקמה ב-1978, ידעה לרכז המונים רבים בהפגנותיה ובפעולותיה. כיכר מלכי ישראל גאתה מרבבות ומאות אלפי מפגינים. האידאולוגיה היונית הקיצונית, שתחת שלטון המערך וממשלות אשכול, גולדה ורבין, הייתה שולית שבשולית וחסרת השפעה, הייתה להבטחה נוצצת שהפיחה תקווה אדירה, בעיקר בקרב צעירים. תקוות השלום והקידמה וכל הטוב והנפלא שיבוא עלינו אםרק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו, יהיה טוב כן“, קסמה להמונים. הכיכרות המלאות השפיעו השפעה דרמטית, הן על דעת הקהל והן על המערכת הפוליטית. כל עוד הייתה זו תאוריה בלבד, היא הלהיבה בחזות היפה של העתיד, שיזרח ברגע שנאמץ אותה. האסון של השמאל הישראלי היה שהתאוריה הזו נוסתה במציאות והתנפצה אל סלעיה. היא התבררה כפנטזיה, כמקסם שווא, שכל קשר בינו לבין המציאות אפילו לא מקרי. מה שחמור יותר הוא העובדה שהשמאל הישראלי מעולם לא בחן את הדרך הזאת ולא אזר אומץ להודות בטעותו ולחשב מסלול מחדש. להפך, הוא התחפר בה והתחפר בה ונאחז בתירוצים שכביכול הסבירו את כישלון הדרך.

כשרבין הבחין ביןאשף שטחיםלאשף תפוצות“, הוא לא התכוון רק לעובדה שערפאת הוא ארכיטרוריסט ורבמרצחים, אלא גם לכך שעם תושבי יוש אפשר להגיע לפתרון, בעוד אשף של ערפאת מגלם את דרישתזכותהשיבהוהאמנה הפלשתינאית

הנה, שלוש אבני דרך במדרון. הראשונה היייתה הסכם אוסלו. מפלגת העבודה, ובוודאי יצחק רבין, התנגדו בתוקף להכרה באשף, למומ עם אשף. כשרבין הבחין ביןאשף שטחיםלאשף תפוצות“, הוא לא התכוון רק לעובדה שערפאת הוא ארכיטרוריסט ורבמרצחים, אלא גם לכך שעם תושבי יוש אפשר להגיע לפתרון פרגמטי בעבורם, שאינו סותר את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, בעוד אשף של ערפאת מגלם את דרישתזכותהשיבהוהאמנה הפלשתינאית, שתכליתה הקמת מדינה פלשתינאית במקום מדינת ישראל. עצם ההכרה באשף, והבאת ערפאת וצבאו אל תוככי אי המערבית, הוא אבן הדרך הראשונה במדרון. אולם לזכותו של רבין ייאמר, שעד נשמת אפו האחרונה, הוא דבק בקווים האדומים ברוח תכנית אלון, כפי שהציגם בנאומו הפרוגרמתי האחרון בכנסת, בדיוק שלושים יום לפני הרצח: ירושלים השלמה והמאוחדת וסביבותיה, בקעת הירדןבמובן הרחב ביותר של המונח“, כלומר כולל מדבר יהודה והמעלות המזרחיים של השומרון, גושי היישובים בידינו (בלי ההמצאה ההזויה שלחילופי שטחיםכפיצוי“) ופחות ממדינהלפלשתינאים. דבקות בדרך הזאת הייתה עשויה, אולי, לעצור את ההידרדרות. להוותנו, הדרך הזאת נגדעה עם רצח רבין.

איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים

אהוד ברק, התקווה הגדולה של השמאל הישראלי, היורש האולטימטיבי של רבין, התנתק לחלוטין ממורשת רבין, על הקווים האדומים שלה והפך את כל הלאוויםשל רבין להנים“. לא זו בלבד שהוא אימץ את הדרך שלשלום עכשיוומרצ, הוא אפילו עקף אותם והציע בשם מדינת ישראל את מה שהם לא העזו לומר בגלוי. הצעתו לערפאת נדחתה על הסף, בדם ואש ותמרון עשן ובגל הטרור החמור והעקוב מדם ביותר בתולדות הסכסוך. זוהי אבן הדרך השנייה בהידרדרות. לימים, היא שבה ונוסתה בידי אולמרט, ושוב נדחתה באותה נחרצות. מה הוביל את ברק להציע את הצעתו מרחיקת הלכת לערפאת? הלקח שלו מהתגברות הטרור בעקבות הסכמי אוסלו היה שאין תוחלת להסדרי ביניים. אי אפשר לקפוץ מעל תהום בשלבים ולכן, הבה נקפוץ היישר אל הסדר הקבע ובו נציע לפלשתינאים את הצעת החלומות האולטימטיבית שלרק תצאו מהשטחים ויהיה טוב“.

אבן הדרך השלישית הייתה דווקא תחת ממשלת הליכוד, בהנהגת שרון, אך באימוץ הקו היוני המוחלטנסיגה כוללת עד הממ האחרון, עד קווי 4.6.67, תוך עקירה מוחלטת של כל שריד לנוכחות ישראלית; עקירה מוחלטת של ההתיישבות עד הישראלי האחרון, החי או המת. כן, אפילו בתי הקברות נעקרו. עקירה חדצדדית של יישובים בצפון השומרון, כדי להבהיר שהניסיון ברצועת עזה עשוי להוות המנה הראשונה והמנה העיקרית תהיה ביוש.

שרון למד את הלקח מכישלונו של ברק. הוא הבין שאין לנו פרטנר שמסוגל לחתום על הסכם שלום המסיים את הסכסוך, ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזהת, ולכן נבצע את החזון הזה באורח חדצדדי. כך ייווצר השלום דהפקטו

שרון למד את הלקח מכישלונו של ברק. הוא הבין שאין לנו פרטנר שמסוגל לחתום על הסכם שלום המסיים את הסכסוך, ומשלים עם קיומה של מדינה יהודית במזהת, ולכן נבצע את החזון הזה באורח חדצדדי. כך ייווצר השלום דהפקטו, בלי להכריח את הצד השני לחתום על הסכם שאינו מסוגל לחתום עליו עדיין ותיווצר מציאות של שלום, שילך ויתחמם בהדרגה. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

שלוש אבני הדרך הללו הן תוצאת ניצחונו האידאולוגי האדיר של השמאל היוני בישראל, שאת דרכו אימצה תנועת העבודה, אימצה ישראל הרשמית ואימצו במידה חלקית גם ממשלות הליכוד. הבה נחזור אל אותן אבני דרך באמצעות דמיון מודרך וננסה לבחון את ההיסטוריה בדרך הלאאהובה על היסטוריונים, שלמה היה קורה אילו“.

האידאולוגיה של השמאל היוני

מה היה קורה אילו לא רק ישראל הייתה מכבדת ומיישמת את חלקה בהסכמי אוסלו, אלא גם הפלשתינאים? כל שנדרש מהם הסתכם בדבר אחדלהפסיק את המאבק המזוין והטרור. אילו עמדו בכך, יש למישהו ספק שמהר מאוד היינו מגיעים להסדר קבע אתם, שהיה מביא שלום אמת במזרח התיכון?

מה היה קורה אילו ידו המושטת של ברק הייתה מוצאת יד אחות מצדו של ערפאת, או מאוחר יותר, ידו המושטת של אולמרט הייתה נענית בידו המושטת של אבו מאזן?

מה היה קורה אילו בעקבות ההתנתקות, אכן עזה הייתה הופכת לסינגפור של המזהת“, כפי שהתפייט פרס? הרי כל העולם עמד בתור להשקיע הון עתק ברצועת עזה ובראש התור עמדה ישראל. הרי ברור שאילו ההתנתקות מרצועת עזה הייתה מצליחה, היא הייתה מיושמת בתמיכת רוב הציבור הישראלי גם ביהודה ושומרון.

אך בכל אחת מאבני הדרך, הפנטזיה של השמאל היוני התנפצה אל סלע המציאות המרה; שבמאבק על ארץ ישראל, האויב הפלשתינאי אינו חפץ בשלום ואינו מוכן עדיין להשלים עם קיומה של ישראל. האסון של השמאל הישראלי הוא בחירתו לאמץ את האידאולוגיה של השמאל היוני והעובדה שישראל פעלה על פי אותה אידאולוגיה. כל עוד האידאולוגיה הזאת הייתה תאוריה, הפנטזיה הלהיבה המונים. ברגע שהיא אומצה, נוסתה וכשלה, והוכח שאינה יותר מפנטזיה והכישלון עלה לנו בנחלי ונהרות דם, היא הפכה לאוסף קלישאות ריקות ומנותקות מהמציאות. 29 שנים אחרי הסכמי אוסלו, 22 שנים אחרי הצעת ברק בקמפדיוויד ו-17 שנים אחרי ההתנתקות, השמאל הישראלי לא בחן את דרכו, אלא התחפר בה. ההתחפרות הזאת הפכה אותו לבלתי רלוונטי.

השמאל הישראלי לא התפכח, לא הודה בטעותו, לא ניסה לבנות מחדש דרך חלופית. הוא החל להפנים ולאמץ בהדרגה הלכי רוח של השמאל הרדיקלי הפוסטציוני ואף האנטיציוני; לא רק בתחום המדיני, אלא במהות הזהותית של ישראל

אילו הכשל של השמאל הישראלי היה מסתכם בהתחפרות הזאת, ניחא. מה שגרוע יותר הוא שבעקבות כישלון הדרך המדינית של השמאל היוני; לא זו בלבד שהשמאל הישראלי לא התפכח, לא הודה בטעותו, לא ניסה לבנות מחדש דרך חלופית, הוא החל להפנים ולאמץ בהדרגה הלכי רוח של השמאל הרדיקלי הפוסטציוני ואף האנטיציוני; לא רק בתחום המדיני, אלא במהות הזהותית של ישראל והפניית עורף לערכים הבסיסיים שלה. אמחיש את טענתי זו בשתי דוגמאות: המאבק בחוק הלאום והטקס המשותף עם פלשתינאים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

מאחד ומערפל

חוק הלאום נולד במכון לאסטרטגיה ציונית, שבראשו עמד ישראל הראל. בניסיון לאחות את הקרע העמוק בציבור הישראלי לאחר אוסלו, וביתר שאתלאחר ההתנתקות, נועד חוק הלאום לייצב קונצנזוס לאומי רחב, המדגיש את המאחד ומערפל את המפריד. חוק הלאום לא עסק בגבולות המדינה. נקודת המוצא שלו הייתה שבנושא הזה המחלוקת עמוקה ובטווח הנראה לעין אינה ניתנת לאיחוי. לכן, הבה ונסכים, שגם אם אנו חלוקים באשר לגבולות הארץ, אנו מסכימים על מהותה וזהותה של מדינת ישראל, בכל גבול שהוא. נוכיח לעצמנו שהמשותף רב מהמפריד. שמעל ומעבר לכל מחלוקת, כולנו מאמינים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וכולנו מחויבים, איש איש בדרכו, לרעיון הזה. על מנת להבליט את המשותף, פנה המכון דווקא לראש האופוזיציה, ציפי לבני, להיות זו שמעלה את החוק הזה, שלבטח יזכה לרוב מוחלט, מקיר אל קיר וישוב ויאחה את השברים של החברה המפולגת שלנו. אכן, ציפי לבני לקחה על עצמה את המשימה בהתלהבות ועמדה להוביל את החוק. לפתע, אולי לאחר שבכמה בירורים היא הבינה שמדינה יהודית כבר אינה בוןטון בקרב המיליה של השמאל הישראלי, היא בעטה בחוק והפכה למנהיגת המתנגדים לו.

החוק, האומר את האב של הציונות ושל מדינת ישראל, הפך לפתע לאיזו קטסטרופה נוראה שחובה להפיל אותו. מילא, ההתנגדות לחוק. חמור יותר היה הלהט הקדוש בהתנגדות לו והצגתו כחוק גזעני, בלי להבין שמשמעות הטענה היא שהציונות היא גזענות

כאשר החוק הוצע בידי חבר מפלגתה, אבי דיכטר, רבים מחברי סיעת העבודה בכנסת, ובהם בנימין בןאליעזר, נחמן שי ואחרים, חתמו עליו והיו בין מגישיו. אולם סחף דרמטי הפך את כל השמאל, ואפילו את המרכז הישראלי, למתנגדים חריפים לחוק. החוק, האומר את האב של הציונות ושל מדינת ישראל, הפך לפתע לאיזו קטסטרופה נוראה שחובה להפיל אותו. מילא, ההתנגדות לחוק. חמור יותר היה הלהט הקדוש בהתנגדות לו והצגתו כחוק גזעני, בלי להבין שמשמעות הטענה הזאת היא שהציונות היא גזענות. כיוון שלא היה בחוק דבר וחצי דבר שיצדיק את ההתנגדות לו, תוכנו עוות ובמקום לדון בחוק כפי שהוא, הוצב דחליל שמציג את החוק באופן שאין כל דמיון בינו לבין החוק. לא בכדי, בגץ שדחה ברוב של 10:1 את העתירות נגד החוק, הפריך מכל וכל את כל הטענות נגדו. ההתנגדות לחוק כבר לא הייתה מחלוקת האם גבולה המזרחי של ישראל יהיה הירדן או הקו הירוק והאם יש להקים שתי מדינות, יהודית ופלשתינאית, זו לצד זו. לפתע, הייתה זו מחלוקת על עצם המדינה היהודית.

הלך גם הקונצנזוס

כך גם הטקס ביום הזיכרון. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הצמוד ליום העצמאות, היה הקונצנזוס הבסיסי ביותר. כן, אנו חלוקים על הגבולות, על הדרך לשלום, על ההתנחלות, על הסיפוח, על סוגיות הביטחון, אבל אנו מאוחדים בחגיגת עצמאותנו ובאבל על חללי המלחמה על עצמאותנו. בימים האלה, אנו מניחים בצד את המפריד ומביאים לבידי ביטוי את הסולידריות הלאומית המאחדת בינינו והיא חזקה יותר מכל המחלוקות. יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות כדי שבשעה שאנו חוגגים את עצמאותנו נזכור את המחיר הכבד שנדרשנו לשלם כדי להשיגה ושאנו נדרשים לשלם כדי לקיימה. בשעה שאנו מתייחדים עם זכר יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי להבטיח עצמאות לעם היהודי במולדתו. יומיים בשנה, עם שלם מאוחד סביב הליבה המשותפת לנו.

פתאום, דווקא ביום הזיכרון, מומרת הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, זרה; עם חללי האויב, עם חללי המלחמה נגד קיומה של מדינת יהודים ועם מי שנהרגו במלחמות להשמדתה ובטרור כדי למרר את חיינו. כולנוקורבנות השנאה“. הטקס, שתחילה היה ביטוי של השמאל הרדיקלי שבשולי השוליים, הפך לפתע לפרה קדושה שאפילו אסור לבקר אותה.

מלחמות הקודש בחוק הלאום ובטקס המשותף ביום הזיכרון הן דוגמאות, סמלים לאותה הידרדרות בעולמו של השמאל הישראלי. במקום להפיק לקח מכישלון דרכו, לא זו בלבד שהוא התחפר בשגיאותיו ההיסטורית, הוא גם החל להפנות עורף לקדוש וליקר ביותר לנו. בכך הוא הידרדר עד כדי כמעט היעלמותו בבחירות האחרונות.

הציבור קנה את השקר

תוצאות הבחירותמזעזעות. ההצלחה הגדולה של המוטציה הכהניסטיתהפשיסטית והגזעניתוהתרקמותה של קואליציה שיעדה המרכזי הוא מתקפה ברוטלית על מדינת החוק, מעוררת פלצות.

אך ראוי לבחון מהו חלקן של התופעות שהזכרתי במאמר הזה והוואקום שהן יצרו בציבוריות הישראלית, להקצנה הזאת, שהיא ריאקציה של המציאות שתיארתי.

מצער מאוד שהמהפך הזה, אם לא המהפכה, קרה דווקא אחרי שנה וחצי שהיו עשויות להיות ראשיתו של התיקון. כאשר מפלגת העבודה ומרצ קיבלו על עצמן לשבת בממשלתו של בנט, שיישמה את מדיניותו של בנט בתחומי הביטחון וההתיישבות, עשוי היה הדבר לסמל את ראשיתה של ההתפכחות והעלייה על דרך אחרת. ההצבעה של שרי מרצ בממשלה, שבה אין משמעת קואליציונית, בעד התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, עשויה הייתה להיות נקודת המפנה.

אך קשה מאוד בשנה אחת להביא למפנה בדרך קלוקלת של שלושה וארבעה עשורים. תרבות השקר שביטויה בקומפרסור הענק של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטיים, והרעש הנורא שהם יצרו, סימאו את עיני הציבור לראות את המפנה ההיסטורי שחוללה הממשלה. הממשלה הנצית ביותר מבחינה ביטחונית והתיישבותית בעשורים האחרונים, בגיבוי של מי שהובילו את הקו היוני, הוצגה כממשלת האחים המוסלמים, תומכי הטרור, שנשלטת בידי מועצת השורא והציבור קנה את השקר. גם מפלגות השמאל שהיו בממשלה, קיבלו פיק ברכיים. ניצן הורביץ הפרגמטי, שהוביל את הקו החדש של מרצ, נדחק החוצה וזהבה גלאון, הסמל של ההקצנה השמאלית, חזרה לעמוד בראשה, כשלצדה מוסי רז הרדיקלי, שהמרחק בינו לחדש אפסי. גם מפלגת העבודה שבה להתחפר בקו הכושל שלה.

אחרי הבחירותבמקום להפיק לקחים ולהתחיל לבנות דרך חדשה; במקום עוז לתמורה אחרי הפורענות, התגובה היא פופולריות במנועי החיפוש אחרי המילים רילוקיישן ודרכון זר

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
25
26
27
28
29
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
2
3
4
5
6
אירועים שיתקיימו ב 27th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 29th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 1st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 5th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 6th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 8th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 13th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 15th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 16th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 17th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 21st מרץ
אירועים שיתקיימו ב 22nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מרץ
אירועים שיתקיימו ב 24th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 26th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 28th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd אפריל









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?