התעקשותו של נתניהו לברוח מאחריות, ולספר לנו ואולי גם לעצמו, שהמחדל היה שלא העירו אותו בזמן, שחררה אותו מחשבון נפש. כך הוא הביא לסיום המלחמה בלבנון באותה מתכונת – שקט במקום ניצחון, הסדרה במקום הכרעה
המחדלים המודיעיניים והמבצעיים בשבעה באוקטובר ובתקופה שקדמה לו חמורים, אך מתגמדים לעומת המחדל המדיני הגדול – ההתמכרות לשקט, שבה ישראל הורתעה בידי חמאס ואִפשרה לארגון הטרור הקטן להפוך לצבא הטרור הגדול והמפלצתי, שביצע את הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה ואחד הגדולים בתולדות עמנו. אחד הביטויים להתמכרות לשקט היה במבצעים ובסבבים בינינו לבין חמאס והג'יהאד האסלאמי. מטרתה של ישראל בכל סבב לא הייתה הכרעה וניצחון, אלא הפסקת אש. מתי הייתה הפסקת האש? ברגע שגם לאויב היה כדאי, כלומר כאשר הוא הרגיש שהנזק מהמשך הסבב עולה על התועלת. כך, מסבב לסבב, הידרדרנו לטבח השבעה באוקטובר.
מסתבר, שהטבח לא זעזע אותנו עד כדי כך שנשנה את דרכנו. אולי התעקשותו של נתניהו לברוח מאחריות, ולספר לנו ואולי גם לעצמו, שהמחדל היה שלא העירו אותו בזמן, שחררה אותו מחשבון נפש. כך הוא הביא לסיום המלחמה בלבנון באותה מתכונת – שקט במקום ניצחון, הסדרה במקום הכרעה.
ב-8 באוקטובר 2023, יום אחרי הטבח הנורא, חיזבאללה תקף את ישראל, ללא כל פרובוקציה, בשעתה הקשה ביותר של ישראל, כאשר הייתה מוטלת על הקרשים. במשך כמעט שנה, ישראל הבליגה והכילה. בהחלטה, שתיזכר לדיראון עולם בתולדות הציונות, היא עקרה עשרות אלפי ישראלים מבתיהם ומאדמתם לתקופה של 14 חודש (עד כה) ויצרה רצועת ביטחון בשטח ישראל.
נקודת המפנה, באיחור של חודשים רבים וארוכים, הייתה "עיד אל-ביפר", מתקפת הביפרים הזכורה לטוב. ההחלטה על המבצע נעשתה בלית ברירה, כאשר היו סימנים של חשדות בחיזבאללה באשר לביפרים הממולכדים. עד לאותו רגע, ראש הממשלה, שר הביטחון, צמרת צה"ל והפרשנים באולפנים ליהגו כאיש אחד על הכמיהה להסדרה בלבנון (זה נשמע יפה יותר מהסכם עם חיזבאללה), ואת האפשרות לפעולה של צה"ל הציגו רק כאופציה שנייה. סיפרו לנו על אלפי הרוגים לפחות, אם תפרוץ מלחמה עם חיזבאללה והוא יפעיל את יכולותיו. "עיד אל-ביפר" נתן את האות למתקפה שהזכירה לנו שיש סיבה להתגאות בצה"ל ובכוחות הביטחון; למחרת, מתקפת מכשירי הקשר ולאחר מכן, ההתקפות הכבדות של חיל האוויר שהשמיד כ-80% מכוח הטילים והרקטות של חיזבאללה, חיסול צמרת חיזבאללה, ונסראללה בראשה, והתמרון הקרקעי בדרום לבנון. התמרון עצמו היה מהוסס במתכונת הדשדוש בדרום, במקום הסתערות על השטח שעד הליטני, והיכן שהדבר נחוץ גם מצפונה לו, כיתור דרום לבנון וניקוי יסודי של השטח.
אמירה ריקה
אם השמדנו 80% מהיכולת של חיזבאללה, מישהו רוצה לספר לנו שלא יכולנו להשמיד גם את יתרת 20%? במקום להשלים את המלאכה ולהכריע את חיזבאללה, נמהרנו לשקט ולהפסקת אש, בהסכם גרוע. אני מסכים עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ההסכם הזה אילו גנץ, לפיד, או בנט היו חותמים עליו (ואני מאמין שהם לא היו חותמים עליו), כפי שאני מסכים לכל מילה שראש האופוזיציה, נתניהו, אמר על ההסכם להפסקת מלחמת לבנון השנייה, שהתבסס על החלטה 1701 של מועצת הביטחון. ההסכם הזה זהה להסכם ההוא. החזרה אליו היא כמו אישה מוכה החוזרת לגבר המכה.
שוב, אמירה ריקה שעל פיה חיזבאללה ייסוג צפונה מהליטני ושתי משענות הקנה הרצוץ, צבא לבנון ויוניפי"ל, יאכפו זאת.
ראש הממשלה, באופן בלתי דמוקרטי, מסתיר את ההסכם בפני הציבור. הוא לא ערך מסיבת עיתונאים, אלא הצהרת תעמולה, ללא שאלות ובלי עיתונאים, שבה נמנע מהצגת ההסכם ואחר כך, שיח מפנק עם שופרו ברדוגו, בערוץ 14. הוא לא הביא את ההסכם לאישור הכנסת ולא לידיעת הכנסת ואף לא לידיעת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא גם לא הביא אותו לאישור או לידיעת הממשלה. אבל כל המידע על ההסכם מעיד עליו, שהוא הסכם שלומיאלי, שממסמס את ההישגים הגדולים שצה"ל השיג במחיר דמים כבד בלבנון, ואחרי העקירה הממושכת הוא אינו מבטיח ביטחון אמתי, לאורך שנים, לתושבים שיחזרו לאדמתם.
ההסכם מאפשר את חזרתם של הכפרים השיעיים החולשים על מטולה, מרגליות, מנרה, משגב עם, שלומי, שתולה ויישובים אחרים. בכך, ההסדרה סותרת את עצמה מניה וביה. מצד אחד, היא מדברת על נסיגת חיזבאללה אל צפונה מהליטני ומצד שני, מחזירה אותו לגבעות החולשות על גבולנו. הרי מיהם תושבי הכפרים הללו? הם לא מגנים אנושיים של המחבלים, כמו אוכלוסיית עזה וביירות, אלא הם המחבלים עצמם, כפי שהוכח בפעולת צה"ל בכפרים הללו. הכפרים הללו הם כפרי רדואן, מוצבי היציאה לכיבוש הגליל, על פי תכניות חיזבאללה. אסור היה לאפשר את חזרתם וצה"ל היה צריך להקים רצועת ביטחון עד הליטני, ובמקומות שהליטני קרוב לגבולנו, עד כ-15 ק"מ מהגבול, ולא לאפשר לאותם כפרים לחזור. שיקימו את היישובים מחדש מצפון לליטני.
שוב, ההתמכרות לשקט
הממשלה מתפארת בכך שחיזבאללה, שמאז 8 באוקטובר הודיע שיילחם כל עוד נמשכת הפעולה בעזה, נכנע והפסיק את האש בלי סיום המלחמה בעזה. המסר הזה הוא הוא ההתמכרות לשקט. אילו חיזבאללה היו מוכנים להפסיק את האש יום לפני 17 בספטמבר – "עיד אל-ביפר", ישראל הייתה נמנעת מהפעולה בלבנון ומפסיקה את האש, כשדרום לבנון הוא מפלצת טרור, הערוכך ומוכן לניצול ההזדמנות למימוש התכנית, שהייתה מעמידה בצל את טבח השבעה באוקטובר. אכן, הישגיו הגדולים של צה"ל הביאו את חיזבאללה להתחנן להפסקת אש. במקום להמשיך ולהכות ולהביא לפירוז חיזבאללה ולכניעה בתנאים טובים לישראל, עצם הפסקת האש הפכה להישג החלופי, ללמדך שגם הטבח הנורא בנגב המערבי והפינוי הממושך בצפון לא גמלו אותנו מההתמכרות לשקט.
ההסכם מכיל בתוכו מנגנון בין-לאומי, הכולל את ארה"ב וצרפת, שנועד להבטיח את אכיפת הפסקת האש. אין זה רק מנגנון אכיפה, אלא גם מנגנון השופט בין חיזבאללה לבינינו במקרה של הפרה. כלומר, בטרם ישראל תפעל בכוח נגד הפרות ההסכם, יהיה עליה לפנות למנגנון הזה, שיכבול את ידיה. לכאורה, הבעיה בהסכם ב-2006 לא הייתה נעוצה בהסכם עצמו, אלא בכך שהיכלנו את הפרתו השיטתית והפעם, אנו נחושים לנהוג אחרת. אבל עצם הקמת המנגנון הזה, כבר מחליש את יכולתנו לפעול. בוודאי כל עוד בראש הממשלה עומד מי שהוביל את ההכלה וההתמכרות לשקט בעשור וחצי האחרונים, בדרום ובצפון, כולל "הכלה" מבישה של הקמת מאחז חיזבאללה בשטחה הריבוני של ישראל. ההסכם מוכיח שהוא לא שינה את דרכיו ולמה נאמין שהוא ינהג אחרת מול הפרות ההסכם?
בהסכם הזה מופיע סעיף חמור במיוחד, הקובע שהשלב הבא הוא מו"מ בין ישראל ללבנון על מיקום הגבול בין המדינות. מדובר בתביעה לבנונית ל-13 קלקולי גבול, כלומר נסיגה ישראלית והעברת שטחים ללבנון. יש לזכור, שהנסיגה מלבנון נעשתה בהסכם עם האו"ם, שעל פיו הוא קבע את קו הגבול וישראל התחייבה לכבד את פסיקתו, והיא אכן נהגה כך, גם במקומות שעמדתה הייתה שונה.
הנה, כעת, נתניהו מוביל למו"מ על התביעה הלבנונית החצופה. אם, חלילה, ישראל תיסוג אפילו מאחת מ-13 הנקודות, המלחמה תסתיים בכך שישראל העבירה שטח ריבוני שלה לתוקפן הלבנוני שפתח במלחמה וזה יהיה ניצחונו הגדול של חיזבאללה. במקום זאת, מן הראוי לשנות את קו הגבול לטובתנו, למשל בהחזרת אדמות מטולה בעמק עיון לבעליהן וסיפוח השטח הזה לישראל, בהחזרת השטחים החקלאיים של משגב עם, שמהן נסוגונו בשנת 2000, על פי הקו ששרטט האו"ם ועוד.
אחרי הסבל הכבד של 14 החודשים האחרונים, הפינוי ההמוני, ההרס המוחלט של מאות בתים, ההפגזות הרבות על הצפון, היינו ראויים לסיום אחר של המלחמה. במקום זאת, קיבלנו הסכם מביש של הפסקת אש בתנאים רעים, שהפך ניצחון צבאי לתבוסה מדינית.
