ישבתי על הים, עשיתי מדיטציה. פתאום באה מישהי, עם שביס והתיישבה על כיסא לידי. עשינו יחד דמיון מודרך ואחרי שתי דקות כבר היינו חברות. אהבת חינם

יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, אחרי צעידת בוקר ארוכה בחוף הים, ישבתי על כיסא, עצמתי את עיניי, פתחתי את כפות הידיים ופרסתי לצדדים. נשמתי נשימות ועשיתי מדיטציה מרגיעה. תוך כדי זה, שמעתי רעשים. פקחתי את העיניים. זה היה האיש שמנקה את החוף. בררתי אתו שזה בסדר שאני יושבת שם ובדיוק עברה לידינו אישה עם שביס, שביקשה לשבת לידי ולעשות כמוני. היא התיישבה בכיסא ואני הנחיתי אותה לתרגיל שאני עושה לעצמי בדמיון מודרך.

אמרתי לה להקיף את עצמה בבועה של אור, שתגן ותשמור עליה. ביקשתי שתנשום נשימות ארוכות, תכניס אוויר מהאף, תוציא מהפה, שתדמיין את אלומת האור מקיפה אותה ומגנה עליה. ביקשתי שתרפה את כל השרירים ותרגיש בריאה בכל אברי גופה, שתניח את הרגליים על האדמה ותרגיש מחוברת ושהקרקע יציבה לה ואז, שתשחרר מתוכה אל הים את כל מה שמעיק עליה ולא נחוץ לה.

בזמן שאני מנחה אותה, אני רואה את הדמעות זולגות מעיניה ולאט לאט, הבכי התפרץ. נתתי לה לשחרר ואז ביקשתי שתפתח את ידיה ותתפלל ותבקש כל מה שלבה חפץ. לסיום, שמנו יד על הלב ואמרנו משפט שלמדתי לפני שנים

בזמן שאני מנחה אותה, אני רואה את הדמעות זולגות מעיניה ולאט לאט, הבכי התפרץ. נתתי לה לשחרר ואז ביקשתי שתפתח את ידיה ותתפלל ותבקש כל מה שלבה חפץ. לסיום, שמנו יד על הלב ואמרנו משפט שלמדתי לפני שנים, ממישהי שטיפלה בי והפכתי אותו למנטרה: "אני בטוחה שאצלי הכול בסדר, אני בטוחה שאצלי תמיד הכול יהיה בסדר ואת הביטחון הזה אני משדרת לעצמי". 

בסיום התרגיל, היא עוד נשארה עם עיניים עצומות מספר דקות. ראיתי אותה מתמסרת לתהליך ואז, כשפקחה את העיניים, היא חייכה אליי, הודתה לי ושאלה אם יש סיבה מיוחדת שאני עושה מדיטציות. סיפרתי לה שהתחלתי לפני שנים ופתאום היא נפתחה אליי וסיפרה לי על בעלה, שנפטר לפני 14 שנה, מדום לב, על שפת הים. סיפרה על הקושי לחיות בלעדיו, על החיסרון שלו גם אחרי כל כך הרבה שנים, על חורבן הבית שלה, שבגללו הפכה להיות דתייה.

זה יקרין גם החוצה

האישה הזאת היא מוסלמית. עוברת אורח שהתיישבה לידי, ככה סתם ושיתפה אותי בחייה. גם אני שיתפתי אותה בחיי. מצאנו הרבה משותף. גם היא אוהבת לכתוב ובדרך להוציא ספר. אני עדיין חולמת. היא רוצה להעביר הרצאות העצמה לנשים במגזר שלה, אני כבר עושה את זה ועוד כל מיני דברים ששתינו אוהבות.

אחרי כמעט שעה, התחבקנו בברית של נשים והחלפנו מספרי טלפון. הבטחנו זו לזו שניפגש שוב. כשנפרדנו, חשבתי לעצמי על המפגש האקראי, על הפתיחות ועל חיבור שנוצר בינינו בכמה דקות, שתי נשים, יהודייה ומוסלמית, שתינו דתיות, כל אחת בדרכה, עם האל שלה, אבל אין ספק שיכולות להיות חברות.

ניסיתי לחשוב מהו המסר שאני צריכה להבין מהמפגש המיוחד הזה. על אף שאני לא מכירה את האישה, הענקתי לה טיפול מכל הלב, רציתי שיהיה לה טוב. זה התחבר לי לימים אלו שלפני ט' באב, שאנחנו זוכרים את חורבן בית המקדש ואסונות נוספים שאירעו לעם ישראל, ימים שמטרתם להזכיר לנו את חורבן הבית והחשיבות של שלום ואהבה בינינו לבין אחינו וגם עם עמים אחרים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שתכף יהיו פה בחירות. אנחנו כבר מרגישים את גלי הכעס והשנאה. בינינו לבין עצמנו, במפלגות השונות. אנשים כבר עסוקים בלהכפיש את האחר, במקום לספר בְּמה הם טובים וזה מביא לשנאת חינם מיותרת וזה גם עצוב בעיניי. כדי שנזכה לבנות את הבית השלישי, אנחנו מחויבים להרבות באהבה ולהתפלל לשלום אמתי בתוכנו, זה יקרין גם החוצה. 

לסיום: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ, אִמְרוּ.