בת-חן חפר, בת 29 מקצרין, פתחה השבוע עגלת קפה חדשה בחצר האחורית של פארק קצרין. מאחורי הקפה המשובח, המאפים הנהדרים, הכריכים הצבעוניים וההתרגשות הגדולה של בת חן והמשפחה, מסתתר גם סיפור חיים מלא עוצמה, השראה ונחישות
בת-חן (בן שבת) חפר גדלה במושב יונתן. משפחה חמה – שלושה בנים ושלוש בנות.
"אנחנו שלישייה של אחיות שמחוברות בנפש", היא מספרת על ההווי המשפחתי. "מגיל צעיר, האחיות שלי הן החברות הכי טובות שלי וגם כיום, כשאנחנו נשואות עם ילדים, הקשר שלנו משמעותי ומיוחד. מגיל צעיר, אהבתי לאפות. במשפחה, אני תמיד הייתי אחראית על הקינוחים והעוגות. לימי הולדת ואירועים משפחתיים הייתי אופה עוגות מושקעות. אימא שלי תמיד דחפה אותי ללמוד קונדיטוריה, אבל אני חשבתי שזה לא מקצוע רציני. כצעירה, חלמתי על שירות צבאי קרבי והאפייה נשארה כתחביב".
אז סיימת תיכון וישר לשירות קרבי?
"לא ממש ככה. היה לי חלום על שירות קרבי, אבל בפועל קיבלתי שיבוץ לכלל-צה"לי. התאכזבתי מאוד ולקחתי את זה קשה. באותו יום שבו קיבלתי את השיבוץ, עבדתי בבית ספר שדה בקשת, כמלצרית. אני זוכרת שהייתי עצובה, אולי אפילו קצת בכיתי. מנהל בית ספר מהדרום שהיה שם עם התלמידים שלו ראה אותי ושאל למה אני עצובה. סיפרתי לו. הוא לא הכיר אותי, אבל מיד אמר לי לא לוותר על החלום שלי ואפילו הבטיח לעזור. הוא הדריך אותי איך לערער על השיבוץ, הנחה אותי למי ואיך לכתוב מכתבים וככה מרחוק ליווה אותי בכל התהליך – עד שקיבלתי שיבוץ לגדוד 'קרקל'. אחר כך עברתי מיונים ליחידת 'עוקץ'. אחרי גיבוש קשה, התקבלנו 15 בנות, מתוך 100 שהיינו. בשבילי, זה היה חלום שהתגשם. "שלוש שנים שירתי כלוחמת ב'עוקץ', עם כלב צמוד, שהשתחרר אתי. עד היום, אני בקשר קרוב עם הבנות מהשירות. הן חברות נפש. גם המנהל שסייע לי, שמר אתי על קשר והגיע לטקסים בצבא. אני תמיד חושבת לעצמי איזה מזל שפגשתי אותו באותו יום וכמה חשוב שנערים ונערות שקוראים את זה ידעו שהם לא צריכים לוותר על החלומות שלהם. השירות הצבאי היה חוויה משמעותית בחיים שלי ואבן דרך חשובה שעיצבה אותי למי שאני".
ניצחון גדול
מה עשית אחרי השחרור?
בת חן: "אחרי השחרור, כמו כולם, יצאתי לטיול הגדול במזרח. עבדתי קצת בחקלאות ואז רציתי ללמוד מקצוע. חשבתי מה הכי מתאים לי. הייתי בכושר מצוין אחרי השירות, אהבתי ספורט וחשבתי שלימודי חינוך גופני יהיו המסלול המתאים לי. אבל בשנה השלישית ללימודים, הבנתי שזה לא הייעוד האמתי שלי. לא ראיתי את עצמי עוסקת בזה ועזבתי את הלימודים, להפתעת כולם. בדיוק אז, גם התחתנתי עם מלאכי, אופה לחמים בעצמו, בן של אופים בעלי מאפייה והחיבור לעולם האפייה שב לחיי מחדש".
ספרי על סיפור ההיכרות היפה שלכם
"אחותי ספיר התחתנה עם אח של מלאכי. הוא ראה אותי בחתונה והחליט שאהיה אשתו. אחרי כמה סירובים, הבנתי שטעיתי והשאר היסטוריה. אנחנו חיים באושר בקצרין ויש לנו בת מקסימה – אביה. אבל החיים, כמו החיים, הפתיעו עם אתגר לא פשוט. כמה ימים אחרי הלידה, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. הגוף שלי קרס. לא הצלחתי לטפל בתינוקת שלי, לא יכולתי לקום מהמיטה. זה היה משבר ענק בשבילי. הרגע המרגש בו הפכתי לאימא היה מלא כאב ותסכול. מלאכי עשה הכול בבית וטיפל באביה.
"זה היה לא פשוט עבורי. הייתי ספורטאית חזקה, עם הרבה חלומות. ברגע אחד, הכול נעצר. לא הצלחתי לתפקד. כמעט שנה, הייתי ממש מושבתת ולא ממש ידעו מה יש לי".
איך יצאת מזה?
"זה היה תהליך ארוך. עד שרופא אחד אבחן פריצת דיסק. עשיתי הרבה פיזיותרפיה, חדר כושר, טיפולים רגשיים והרבה אמונה ותפילות. חיזוקים ועזרה מהסביבה ומהמשפחה. הבנתי שאני צריכה לטפל בגוף, בנפש וברוח יחד. בעיקר, לא לוותר על האמונה שאחלים. כל אלו יחד ריפאו אותי. בהתחלה, נעזרתי בקביים ולאט-לאט חזרתי לעמוד על הרגליים. זה היה ניצחון גדול. ואז הבנתי שהחיים עוברים ואני חייבת להגשים את עצמי.
"מיד כשהבראתי, מלאכי הפתיע אותי בקורס קונדיטוריה, אצל אסטלה, בתל אביב. שמונה חודשים של למידה אינטנסיבית. יומיים בשבוע בתל אביב, נסיעה ארוכה, ג'ינגול בין לימודים, בית ועבודה. אבל הייתי מאושרת הרגשתי שזה הדבר שאני אוהבת לעשות".
בראש פתוח.
מה אהבת בלימודים?
בת חן: "אהבתי כמובן את האפייה והתוצרים המושלמים, אבל אהבתי גם שהלימודים התמקדו ביסודות של הקונדיטוריה, יחד עם יצירתיות. אצל אסטלה, נותנים לך את הכלים והידע ומכוונים אותך להביא לאפייה את עצמך.
"אני אוהבת את זה גם בחיים, לבוא בראש פתוח. אני מאוד פרפקציוניסטית. היה לי קשה, אם היה יוצא לי לא טוב. אז בבית הספר הזה, ראיתי שגם למורים הכי טובים זה קורה, שמתפקשש. למדתי שזה קורה לכולם ולא צריך להילחץ מזה.
"ביום שסיימתי ללמוד, כבר התחלנו לדמיין את עגלת הקפה שלנו. היה לנו לוח חזון בבית, עם כל התוכניות לעגלה. עוד לפני שידענו איפה היא תמוקם, מלאכי, שהוא גם אופה מוכשר וגם הנדימן עם ידי זהב, התחיל לבנות לי את העגלה על פי שרטוט שעשינו יחד. בלוח החזון שלנו, היה כבר תפריט, ציוד ואווירה. ידענו שזה יקרה בגולן.
"אני מאוד אוהבת את הגולן, מחוברת לאדמה ולנוף. אין יום שאני לא נוסעת בגולן ומתפעלת מהיופי. בכל פעם, הצבעים משתנים, הירוק, האדום, הצהוב, השמים. תמיד יש משהו חדש. זה מזכיר לי שהחיים הם התחדשות מתמדת".
אז איך באמת זה קרה כל כך מהר?
"אפשר להגיד שזה במקרה, או יד השם המכוונת. פשוט זימנו את זה לעצמנו. תוך כדי שאנחנו חולמים, ראינו את המכרז על עגלה בפארק קצרין ומיד ידעתי שזה המקום שלי. שבועיים אחרי שהמכרז נפתח, קיבלתי טלפון שזכיתי. זה היה רגע של עוד חלום שעמד להתגשם. השבוע, בפתיחה, ההתרגשות הייתה מאוד גדולה".
למה דווקא השם "בולה"?
"בולה – זה הכינוי של אביה, הבת שלנו. גילינו שזה גם לחמנייה קטנה בפולנית. שילוב של בית ומשפחה עם הקפה והמאפים".
לשבת בתוך ההיסטוריה
יש קינוח שאת אוהבת במיוחד?
בת חן: "בגדול, אני יותר טיפוס של מלוחים. אבל אם אני צריכה לבחור אחד מתוק – אז סנטה הונורה. זה קינוח צרפתי עם בצק פריך, פחזניות וקרם שאנטי עדין. הוא מייצג בשבילי דיוק, יצירתיות ומתיקות".
עגלת הקפה החדשה, "בולה", יושבת בקצה הכפר התלמודי בקצרין, מוקפת בשרידים העתיקים של בית הכנסת התלמודי. אווירת קדושה היסטורית מקיפה את המקום. שרידים מהכפר העתיק מונחים לצדי העגלה ולשולחנות העץ שנבנו במיוחד. אפשר לשבת מתחת לכיפת השמים, או בסככת הצל, בתוך פיסת היסטוריה מקומית וליהנות מהשלווה, מקפה איכותי, שתייה קרה, כריכים, סלטים צבעוניים, מאפים וקינוחי פטיסרי טעימים ומיוחדים".
מעבר לאפייה, מה משך אותך לחלום על עגלת קפה?
"אני אוהבת אנשים. מאוד אוהבת לארח, לערוך שולחן יפה עם כלי קרמיקה מיוחדים, קישוטים, נרות. אני אוהבת אוכל צבעוני ומלא חיים. אני אלופת הסלטים, תמיד ממציאה חדשים, עם הרבה ירק, הרבה צבע, הרבה שמחה. לזה תוסיפי את התשוקה שלי לאפייה, הכול משתלב יחד באופן מושלם".
מה את חולמת ש"בולה" תהיה?
"החלום שזה יהיה בית קודם כול לאנשי הגולן. כיף לי להיות חלק ממשהו למען הקהילה והתושבים. אני רוצה גם לארח את האנשים שבאים לטייל בגולן, שכולם יבואו ליהנות מהאוכל, מהאווירה, מהטבע הגולני, מהעתיקות, מהאנרגיה ומהאנשים הטובים. אני רוצה שאנשים ייהנו מהחלום שלי".
איזה מסר תרצי להעביר לסיום ולכבוד השנה החדשה?
"המסר שהכי חשוב לי להעביר הוא להאמין בטוב. גם כשבאים לפתחנו אתגרים, צריך הרבה אמונה ותקווה. לפעמים, היה לי קשה להאמין שאני אצליח ללכת. הכאבים הכניעו אותי. אבל רוב הזמן, הייתי באמונה שאין מצב שהגיע לפתחי כזה ניסיון ואני לא אעבור אותו. חשוב לי שאנשים יאמינו בעצמם ובכוחות שלהם. מהניסיון שלי, אני יודעת שכל אתגר שמגיע הוא חלק מהדרך שלנו בחיים. הוא יכול לבנות אותנו, להרים אותנו. כשיש סביבה תומכת ואנשים טובים, אפשר להתגבר על הכול. לא פחות חשוב – חלומות צריך להגשים!".
