שלושה שבועות וחצי עברו. יש בי משהו חדש: זה לא היעדר כאב, זו היכולת החדשה שלי לא לפחד ממנו. להישאר נוכחת גם כשכואב, להאמין שאני מסוגלת להתמודד
שלושה שבועות וחצי עברו, מאז שאבא שלי עזב את העולם ואותנו. החיים ממשיכים, הרחוב הומה, העולם רץ, אבל בתוכי משהו עצור, עצוב. כואב. אני לא נבהלת, הכאב מוכר, אני מרשה לעצמי להרגיש אותו, מרשה לדמעות לרדת, לזיכרונות לצוף פתאום בלי התראה מוקדמת. אבל אני לא נותנת לכאב הזה למשוך אותי אל תהום. אני לא נותנת לעצמי ליפול לבור החושך, אני בוחרת בכל פעם מחדש להישאר באור. זו לא סיסמה. זו עבודה. יום-יומית. לפעמים, זו ממש מלחמה פנימית. כי גם בתוך כל העצב הזה, יש רגעים קטנים של בהירות. רגעים שבהם אני נזכרת: יש לי בחירה. להיתקע בכאב, או לנשום לתוכו ולנוע אתו.
השבוע כאבה לי השן. הגעתי לרופא השיניים שלי, הרופא הכי טוב שיש, שמטפל בי כבר 27 שנים. הוא מכיר כל פחד שלי, כל רגישות. תמיד ניגש בעדינות. תמיד עוצר לפני זריקה, או טיפול. מרגיע, שואל. אבל הפעם – משהו היה שונה. באמצע הטיפול, הוא עצר ואמר לי: את רגועה וגיבורה יותר מתמיד… משהו בך אחר". אני חייכתי. כי זה נכון. המשהו הזה, זה לא היעדר כאב, זו היכולת החדשה שלי לא לפחד ממנו. להישאר נוכחת גם כשכואב, להאמין שאני מסוגלת להתמודד. נוכחתי בזה כשנכנסתי השבוע, שוב, לאמבט קרח, כי רציתי לזכור שאני חזקה, שאני מסוגלת להתמודד עם הקור, עם הקשוח, הכאב והפרידה.
רייקי
מאז שאבא הלך, יש בתוכי רעידת אדמה. אבא כבר לא פה ואימא לבדה והעצב יושב בלב ואני רוצה להחזיק את עצמי. להחזיק את הגוף. את הנשמה. את האמונה – שאני יכולה לעבור כאב ולצאת ממנו חזקה יותר. באמבט הקרח, הקור כיווץ אותי, הגוף רעד, אבל הנשמה נפתחה. המים הקרים הפכו לי למרחב ריפוי.
בעודי מחפשת ריפוי, חזרתי השבוע גם אל הרייקי. הטיפול האהוב, הישן, המוכר, זה שליווה אותי מאז הפצע הגדול של חיי, מאז שבִּתי הלכה לעולמה. הרייקי היה שם בשבילי אז והוא אתי עד היום. זה משהו עמוק וקסום שעוזר לי להתמודד לרפא, יד שמונחת בעדינות על הלב והגוף ומשחררת חסימה וכאב.
הרייקי זו אנרגיית החיים שזורמת דרכנו, משהו שמזכיר לנו את העוצמה שכבר קיימת בתוכנו.
הוא התגלה מחדש בתחילת המאה ה-20 על ידי מיקאו אוסואי, שביקש להבין איך ריפאו פעם. מה שהוא גילה זה כמו קסם, אבל זו דרך חיים. ריפוי דרך ידיים, דרך חמלה, דרך נוכחות. זה לא קשור לדת, או לאמונה, זה שייך לנשמה.
אנשים שואלים אותי לפעמים: "מה מרגישים בטיפול רייקי? זה מסאז'? זה מגע?" אז הנה האמת: המטופל שוכב. לבוש. עיניים עצומות. אני מניחה בעדינות את הידיים – כל פעם במקום אחר בגוף. לאט לאט, משהו משתנה. הנשימה מתארכת. הראש נרגע. תחושת חום, לפעמים עקצוץ עדין. לפעמים – עולות דמעות, או שפתאום – עולה חיוך. עבורי, הרייקי הוא שער, אל תוך הלב והגוף. הוא נוכחות נעימה, שמלטפת מבפנים כשקשה. יש אנשים שלא מאמינים. אצלי, זה תמיד עובד ומרפא.
ידיים אוהבות
מאז שאבא שלי נפטר, משהו בי השתנה. הכאב פתח בי ערוץ חדש. אני כבר פחות רוצה לרוץ, אני רוצה לנשום. להרגיש להיות. אני רוצה לחוות יותר את היום ויש בי רצון לתת, לסייע למי שזקוק לסלק כאב, פחד, או שיש לו רצון להירגע.
אנחנו כבר כמעט שנתיים חווים קושי וכאב ורבות זקוקות למגע קסם מרפא. למדתי בעצמי את עקרונות הטיפול ברייקי ואני אשמח לסייע לכל אישה שמרגישה שבירה. עצובה. בודדה. עייפה, או שזקוקה לכוחות. אני כאן, עם ידיים אוהבות. עם לב פתוח ועם אמונה שלמה שאנחנו יכולות לרפא את הכאב, לשחרר חסימות לנשום ולהתמלא באנרגיה טובה וכוחות. אגב, אצלנו במשפחה, זה עובר לאורך הדורות – נשים שמטפלות באנרגיית החיים ורואות בכך ברכה ושליחות.
