יש עבדות שהיא עבדות פיזית בלבד, ויש עבדות שהיא גם רוחנית, כמו ששעבד פרעה את עם ישראל. כשעם ישראל מצטווה על קרבן פסח, הוא מצטווה לקחת את אלוהי המצריים, את הכבש ולשחוט אותו לעיניהם, ובכך להשתחרר מהעול הרוחני של המצרים

בהגדה של פסח, אנו מברכים “ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו…” וכמו כן אנחנו אומרים “קרבה אל נפשי גאלה..”
במצרים עם ישראל חי במט’ שערי טומאה 210 שנים, אין שום ספק שהסביבה השפיעה עליהם מאוד. אומר “האורח חיים הקדוש” “וירעו אותנו המצרים…” שהדביקו אותנו במידותיהם הרעות ועשו אותנו במידה מסוימת רעים כמותם, והרי הגנים המיוחדים של בני ישראל “רחמנים ביישנים וגומלי חסדים”.
יש עבדות שהיא עבדות גופנית פיזית המשרתת את האדון בעסקיו ובביתו אך האדון לא כופה על עבדיו את אמונתו ומנהגיו, אך יש עבדות שהיא יותר קשה שהיא עבדות רוחנית כמו ששעבד פרעה את עם ישראל. פרעה ניסה לשנות את עם ישראל על ידי עבודות המשחיתות את המידות ואף לא נתן להם תנאים לחשוב ולעבוד את ה’, כמו שנאמר “…כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לאלוקינו תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר…”

התורה מהווה מגילת העצמאות של העם היהודי לדורותיו. קבלת תורה השרישה את הרגשת הרוממות הנפשית של העם היהודי. כל יהודי מרגיש שהוא בנו של מלך מלכי המלכים בלי כל קשר למצבו במציאות האובייקטיבית שלו. זו חירות אמיתית

במצרים הקב”ה מתחיל לקלף מעל נשמות ישראל את כל הקליפות הרעות קליפות שהסתירו את אור ה’. הסרת הקליפות הללו באה ע”י מצוות ומעשים שיכשירו את הלבבות עד שיגיעו למסוגלות לעמוד במעמד הר סיני ולקבל את התורה ואת בורא העולם כמלך עליהם. לא בכדי אמר הקב”ה למשה “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה…” כל יציאת מצרים תכליתה קבלת תורה ומצוות בהר סיני. עם ישראל מצטווה על קרבן פסח “משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח…” כלומר עם ישראל נצטווה לקחת את אלוהי המצריים, את הכבש ולשחוט אותו לעיניהם. על ידי כך הם פורקים מעליהם את העול הרוחני של המצרים ומעידים בכל שאין זה אלוהיהם. כמו כן נאמר “ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי…” שני דמים דם הברית. ודם הפסח שאותו מצווה הקב”ה לשים על המזוזות שהם עדים כנגד משה ואהרון ועל המשקוף שזה הקב”ה. גם על מצוות התפילין נצטוו במצרים נאמר: “והיה לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים…” כלומר המצוות שנצטוו במצרים מקושרות לעולם העשייה והחשיבה של היהודי. שלב אחרי שלב הקב”ה מכין את העם הזה לחירות אמיתית. אם הקב”ה היה מוציא אותנו לחירות גופנית בלבד ולא היה מוציא את מצרים מתוכנו עדיין היינו עבדים לפרעה בנפשנו ואז לא הייתה לנו פניות להיות עבדי ה’. לא בכדי אין אנו מפסיקים בין כוס שלישית לכוס רביעית בליל הסדר. הכוס השלישית היא על היציאה ממצרים ואילו הכוס הרביעית היא “ולקחתי אתכם לי לעם…” שזה כנגד מתן תורה. לא מפסיקים, כדי להוציא מדעת הטועים שהגאולה היא רק הגאולה הפיזית ממצרים. במסכת אבות פרקו משנה ב נאמר “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שנאמר חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות”.
התורה מהווה מגילת העצמאות של העם היהודי לדורותיו. גם אם יבוא מלך גוי רם ונישא ויבקש את ידה של בת יהודי סנדלר, הוא יסרב ויתנגד לקשר בין בתו למלך משום שהיא יהודייה בת מלך. קבלת תורה השרישה את הרגשת הרוממות הנפשית של העם היהודי. כל יהודי מרגיש שהוא בנו של מלך מלכי המלכים בלי כל קשר למצבו במציאות האובייקטיבית שלו. זו חירות אמיתית.
הרמב”ם אומר שזכירת יציאת מצרים מעוגנת בכל כך הרבה מצוות כי היא כמו זכירת יום השבת כשם ש”שמור וזכור בדיבור אחד…” הזכירה היא דבר אינטגרלי מהקדושה. אנחנו לוקחים כוס ואומרים “זכור את יום השבת…” – הזכירה היא מעשית ומחייבת אותנו בזכירה. כך מצוות זכירת יציאת מצרים אינו זיכרון בעלמא אלא הוא יצוק במעשים שמקדשים את העם כבני חורין.
הרגשת החירות מובלטת בפסוק ” ויהי בשלח פרעה…” פרעה שלח אותם והא אינם כעבד הבורח מרבו. כמו כן משה לוקח את עצמות יוסף עימו וזו סגירת המעגל של העבדות והיציאה לגאולה: “פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה.”