ארבע עשרה שניות לתוך השיר הראשון, חנן אלומה לקח אותי בשבי והוא לא משחרר עד עכשיו, אבל אין תלונות, התנאים טובים. אלומה מופיע כבר כעשר שנים, בדרך כלל במקומות קטנים והנה, אלבום בכורה צובט, נושך ועושה נעים.
עם אשפוזים ברזומה, אלומה כותב שירים חשופים ודוקרים, שעשויים מרגעי התקווה, הזעם, ה"רע-לך-כשטוב-לך", ולהפך, בחייו של מי שמרחף אי שם, מחוץ למוכר, לנהוג, ל"רצוי". (האדמו"ר: "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?"). אתם מקבלים עכשיו קטע מהשיר הפותח: "אני אומר לךְ כאן ועכשיו -/ אין לי כסף, לא זהב/ ואין לי שדה פורח,/ לבי הוא נהר אכזב/ אבל הוא שלך והוא רק מחכה/ שתאמצי אותו אל חיקך/ והוא שר את השיר הזה/ במיוחד בשבילך", ("עיתוי מושלם"). לא מילים גבוהות-"משורריות", אבל עם יתרון ברור: יש להן מובן והקשר מתמשך, מהשורה הראשונה לאחרונה. זה מאפיין את כל הכתיבה של אלומה: תוכן, מיקוד וקשר בין הדברים. מול ה"באסה-סבבה" וה"ננה-בננה" ולהקותיהן, מחייה את הנפש לפגוש טקסטים כמו של אלומה.
יש משהו בשפה של אלומה שלוקח את האוזן. מין שילוב של ביטויים מהרחוב עם עברית גבוהה, מעוננת היטב והכול במין היגיון שמיד נשמע אבסורדי, אבל אחרי רגע אתה אומר – וואלה. הנה: "אישה בסדר רוצה גבר בסדר/ ואישה לא בסדר רוצה גם היא גבר בסדר/ למען האיזון, למען הבסדר…", ("אישה בסדר"). זהו, נפל לי. הוא מזכיר לי קצת את הסגנון של אריק ברמן.
זה יוצא ממנו החוצה בפולק-בלוז מחוספס כהוגן. לא קשה לדמיין אותו עומד בצהרי יום, ברחובה המאובק של עיירה, שולף (ראשון, ברור) ומהאקדח שלו מסתלסל החוצה "תאטרון", או "פסח אליהו", שני שירים שיעיפו אתכם. יש גדודים של בלוז בעברית ואלומה הוא המח"ט שלהם, עם קול חצי-צרוד, מעושן, מתאים-בול.
אלומה שר מהמותן, טוחן את המשפטים החכמים שלו, לא רואה את המיקרופון ממילימטר. כאילו לא אכפת לו. אולי באמת לא אכפת לו. כל זה, עד "רחוב העצב החד-סטרי", מילים של אלכסנדר פן, רק שירה וגיטרה אקוסטית. פה זו כבר רמה אחרת לגמרי של הגשה. הוא מתיז את המילים, בדיקציה מופתית, יורק את הבדידות של השיר, ככה שאתה ממש יכול לשמוע את פן בעצמו שר את זה.
חפשו אותו, חנן אלומה. לא משהו שהייתם רוצים לפספס.
נדב עברי עיבד יחד עם אלומה והפיק מוזיקלית. הוא לגמרי הבין את הבלוז של אלומה. ממש לא הפתיע לקרוא בדף התודות: "לעמיר לב, על הכלים והאמונה לאורך השנים".