תשעה באב הוא יום חורבן הבית, שניהם. מהו בית? קירות? מחסה? תוכן? מהו היעדרו של הבית, בזמן הקורונה? כמו תמיד? אחר? בתשעה באב חרב הבית. יש שישאלו האם חסר לנו הבית?
"עיינות" – יהדות ישראלית במרכז קהילתי גולן
להיות בלי בית זה חורבן. את תוצאות היותנו בלי בית , אנחנו יודעים היטב. אך הציונות שללה את הגלות, לא רק בשעת הסכנה, אלא גם כשיהודים הרגישו בה בנוח וחיו בה חיים טובים. שלמות ביטויו של אדם היא בביתו.
אבל מה הוא הבית? קירות? מחסה?
"כאשר היית עמדי", כתבה זלדה, "היו הקירות בניי – בית קשישים שסיפרו מעשיות עתיקות… וכשאינך פה, עכשיו הקירות אינם מחסה… עכשיו הקירות סיד ומלט, יסוד זר".
"בית חרוב החרבת", אמרו חז"ל. כאשר אין אותך בבית, כאשר רק קירות נותרו, זהו בית חרב, גם כשהוא עומד.
סיימנו עתה לקרוא את ספר במדבר. לעתים, בלי בית מאפשר יותר. חוסר כוח, אבל הרבה חלומות.
חווינו ואנחנו עדיין חווים את תקופת הקורונה. לדתיים שבינינו, בלי בית כנסת, ברחוב. לכולנו, בלי אותה קרבה פיזית, התכנסות לבתים הפרטיים ובמקומות הציבוריים – בריחוק ובמסכות.
לחלקנו, דווקא הזמן הזה מאפשר הזדמנות. להשתחרר מקיבעונות, לשחרר. ליצור קשרים חברתיים חדשים, לראות את עצמנו ואת הזולת בצורה אחרת.
א.ד גורדון כתב שייעודנו הוא להיות עם – אדם , אולי קודם אדם – אדם. ליצוק את התוכן האנושי והרוחני למסגרות, לבתים.
כשנשוב אל הבית, נחזור אליו אחרים, יותר מכילים, יותר רואים את הזולת, יותר…
וכדברי יהודה עמיחי (ב"פתוח סגור פתוח"):
"מוגנים… אנחנו עכשיו בביתנו. אבל נשארנו כמו אז, בטרם היה לנו בית, בעין גדי, בוואדיות ההם. נשארנו כשני הוואדיות… גם עכשיו, מוגנים בביתנו בירושלים, לפני הדלת שני הסריסים, הזמן והגורל, שומרים עלינו ועל מזוזת ביתנו כתוב: ואהבת, ואהבת".
