שני שירים של מתי כספי, הפוכים במגמתם, מדגימים את היכולת הווירטואוזית של האמן הענק ואת השפה החדשה שיצר. בשבוע שעבר, הגאון הלך לעולמו
תרומתו של מתי כספי, הגאון המוזיקלי, למוזיקה הישראלית ולתרבות הישראלית לא תסולא מפז. בראש ובראשונה, זו תרומה איכותית, אך גם כמותית – מתי כספי הלחין למעלה מאלף (!) שירים ועיבד והפיק עוד מאות רבות.
מתוך למעלה מאלף שיריו, אתייחס כאן לשניים, שלכאורה שונים זה מזה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב, אך לא בכדי, מצאתי לנכון לכתוב יחד דווקא על שניהם. האחד הוא של אהוד מנור והשני – של רחל שפירא. האחד הומוריסטי וקליל והשני רציני, נכתב בדם לבה של היוצרת.
ב-1990, הוציא מתי כספי את תקליטו "שירים במיץ עגבניות". האסוציאציה היא כמובן לביטוי "שטויות במיץ עגבניות". זהו תקליט של שירים הומוריסטיים, שטותניקיים, קלילים, שאת כולם כתב אהוד מנור. עם שירי התקליט נמנים "נחליאלי", "אין חנינה", "זוטול", "סטירת לחי", "זבר הבצודדים" (זמר המצוננים, שמושר באף סתום), "מה אתה דורך עליי? מה אני, נמלים" והמערכון "מוריס והיונים".
זוחלים לעבר הייאוש
בשיר הנושא של התקליט, הפותח אותו, הסבירו מנור וכספי את רציונל התקליט: "יש יצירות רציניות/ שמבקשות ריכוז מלא באוזניות/ יש יצירות גאוניות/ שחוללו מהפכות סגנוניות/ שתרומתן בלתי נשכחת/ ונצחיות להן מובטחת/ אך לא נעים אותן לקחת/ לעבודה או למקלחת". שירי התקליט הזה אינם יצירות גאוניות, הם לא חוללו מהפכות, אין להם תרומה גדולה, לא מובטחת להם נצחיות, אך כיף לקחת אותם למקלחת.
אחד השירים בתקליט הוא "מוחרתיים". זהו שיר אירוני, הומוריסטי וככל שהוא שטותניקי, אני מוצא בו מסר משמעותי.
בלב חושש מאוד, ביד רועדת,
ברגל חלשה, כמעט מועדת,
ללא חלום בראש מורכן, בגוף תשוש –
אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.
פנינו אל השמש השוקעת,
נפשנו מתקווה גדולה נוקעת
לקול תרועת החצוצרות הישנות,
אנחנו מאבדים את כל העשתונות.
יחד בגרון ניחר
נזמר רק לא מחר.
מן המטרה ברחנו
אחרונים תמיד אנחנו.
ואת המנגינה הזאת
אפשר להפסיק.
הלחן הוא פרודיה על שירי פאתוס, אך הביצוע הוא כשל אדם מפוחד, ששר בלב חושש, ביד רועדת וברגל עייפה, כמעט מועדת, במיקס פרדוקסלי, שרק גאון כמו מתי כספי יודע ליצור.
השיר מורכב מפרודיה של היפוך משפטים משירי פאתוס ציוניים. הוא מהפך את "פנינו אל השמש העולה", את שיר הפלמ"ח – "ראשונים תמיד אנחנו", את "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק" ועוד. וכמובן את "מחר". הוא שר "רק לא מחר", והשיר נקרא "מוחרתיים". בשיר התקווה, "מחר", "כל זה יבוא מחר, אם לא היום, ואם לא מחר אז מוחרתיים". כלומר, כל זה יבוא היום, ואם לא – לא להתייאש כי זה יבוא מחר, וגם אם לא יבוא מחר, אל נתייאש, הוא יבוא מוחרתיים ואילו בשיר הייאוש, המוחרתיים הוא דחיינות.
אפשר לראות בשיר הזה רק פרודיה שטותניקית, כמו מרבית שירי התקליט. לדעתי, הומור זה דבר רציני, ובוודאי אירוניה, וזה שיר עם מסר. מה המסר? מסר אפשרי אחד, הוא לעג לפאתוס המוגזם של השירים הלאומיים, שירי "אנו באנו", מעין תקיעת סיכה בבלון נפוח. אני שולל את האפשרות הזאת ולו כיוון שאהוד מנור עצמו כתב שירים עטורי פאתוס לאומי, כמו "אין לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ", "חי" ועוד רבים וטובים.
אני רואה בשיר הזה אירוניה על אנשי הייאוש, הציניקנים הבזים לכל חזון, תקווה ואמונה, הבורחים מכל מטרה. הממורמרים והנרגנים שבזים למנגינה הישראלית, שאי אפשר להפסיק אותה.
הממריאים ברוח
הלך הנפש ההפוך לזה של האנשים האלה, בא לידי ביטוי בשירה של רחל שפירא, שמתי כספי הלחין שנים אחדות לפני צאת "שירים במיץ עגבניות" – "עוד יום". הוא כתב את השיר תחילה לגלי עטרי, לתקליט שהפיק לה ועיבד את כל שיריו – "ממריאה ברוח" ולאחר מכן הקליט אותו בעצמו. להבדיל מאלה שזוחלים לעבר הייאוש, שפירא כותבת בציפייה לטוב.
לא להתמעט וגם לא להימלט
ותמיד לשאוף ללכת הלאה
ללכת זה אומר: לא להסתלק
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק
אמצע הדרך
ויש גם בזה ניסיון
עוד יום, עוד יום.
בחריפות הזאת
עוד יום, עוד יום
בציפייה לטוב
עוד יום, עוד יום.
