יש אנשים, לא שופטת, שגם ביום שני יחממו מהחמין שנשאר משבת. אצלי היה מקרה אחר: פתאום, משום מקום, התחשק לי חמין ביום שני. עכשיו, חמין זה לא מאכל-מיקרו, הוא צריך את הלילה שלו על הפלטה
החורף והימים הקרים עושים לי חשקים מוזרים לאוכל. קור תמיד פותח לי את בלוטות הרעב, תוסיפו לזה צפייה ב"משחקי השף" ואני מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים לאחרונה מדמיינת אוכל. זה לא ממש אופייני לי. יותר מתאים לי לדמיין קפה טוב ושוקולד טעים, אבל משהו בחורף הזה, ואולי גם בגיל המעבר, עושה אותי רעבה כל הזמן.
בשבוע שעבר, היה ממש קר ופתאום, משום מקום התחשק לי חמין. ביום שני. כן, חמין. נשמע כאילו נפלתי על הראש. מי מכין חמין ביום שני? ומה פתאום בא לי חמין? אבל זה מה שהתחשק לי: סיר חם עם ריח של בית – חיטה, תפוחי אדמה, בשר, ביצים חומות והממולא שרק אימא שלי יודעת להכין.
אצלנו, בעדה, אישה בהיריון שמתחשק לה משהו לאכול, מיד חייבים להשיג לה אותו, שלא יצא לתינוק סימן של המאכל על הגוף. אני, כידוע, לא בהיריון, סתם יש לי בטן… אז אף אחד לא רץ לחפש לי חמין. גם אם מישהו היה רוצה להתאמץ בשבילי ולהכין לי, הייתי צריכה לחכות לילה שלם עד שהוא יעמוד על הפלטה ויהיה מוכן ובטח אז זה כבר היה עובר לי, כי חמין ביום חול זה לא להיט.
המתבגרת שישבה לידי, כשעלתה לי מחשבת החמין, שאלה בפליאה: "מה פתאום חמין עכשיו? לא בא לך סיני? לא איזה סטייק טוב?". באותו רגע, התחשק לי רק חמין. נזכרתי שמישהו סיפר לי פעם שבבני ברק, יש מקום שאפשר למצוא בו חמין כל יום. אבל גם זו לא הייתה אופציה, לנסוע שעתיים לבני ברק בשביל חמין, ועוד כזה שלא בטוח שיהיה לי טעים.
בסוף, התגברתי על החשק המוזר, אכלתי טוסט עם אבוקדו ועגבנייה וחיכיתי לשבת. נסעתי לאימא שלי, שם אכלתי חמין שאחותי הכינה, בדיוק בטעם של החמין של אימא. והיה טעים. וכיף. ומנחם. האמת? בילדות ממש לא אהבתי חמין. גם לא יכולתי לסבול את הריח שלו שהתפזר בבית, כשהתעוררתי בשבת בבוקר.
עונג שבת יהודי
רק בשירות הלאומי, טעמתי חמין לראשונה, אצל משפחה שהתארחתי אצלה ומאז, התאהבתי. זה בשבילי מאכל יהודי מסורתי, שמתחשק לי מדי פעם בשבתות, חוץ מהפעם הזו, שהתחשק לי ביום שני. אי אפשר להגיד שזה המאכל האהוב עליי, אבל יש בו משהו מיוחד.
חמין הוא סיפור של שבת יהודית כמעט בכל העדות. האשכנזים יקראו לו צ'ולנט, עם שעועית לבנה, גריסים וקישקע. המרוקאים יכינו סחינה עם חיטה, חומוס, בשר, ביצים. התוניסאים יבשלו טפינה עם קוקלה. לעיראקים יש טבית עם עוף וכל עדה בטוחה שהחמין שלה הוא הכי טעים.
דתיים ושאינם דתיים אוהבים לאכול אותו ויש סביבו טקס שלם פתיחת הסיר, האדים שעולים, הריח, התוספות, הביצה החומה והכי חשוב – תיבול עמוק של שבת.
חמין זה תבשיל שנולד הרבה לפני עידן הפלטה. השאירו אותו על האש מערב שבת והוא התבשל לאטו בסבלנות ובשל כך, יש לו גם ריח חזק שממלא את הבית. אני מודה, אני אוהבת את החמין, פחות את הריח שלו שאני מריחה מהקומה השנייה, מיד כשאני מתעוררת בשבת. מעדיפה ריח של עוגת שמרים שמתפזר בבית. אבל כן, מאז שטעמתי חמין טוב, נשביתי גם אני בקסמו, בלי ממש להבין למה.
כנראה כי חמין הוא סיר של אוכל חם וביתי, עונג שבת יהודי. לא כל בני הבית אוהבים חמין אצלנו, יותר נכון – רובם לא אוהבים ועדיין, אני אוהבת להכין אותו בשבתות חורפיות, להכניס לתוכו חיטה, בשר, תפוחי אדמה, ביצים, ממולא והרבה אהבה ומסורת, זיכרונות ותבלינים של בית.
