יום ראשון האחרון, 14 בדצמבר, חוף בונדיי שבסידני. השמש האוסטרלית ליטפה יותר מאלף אנשים שהתכנסו לחגיגת "חנוכה ליד הים". ילדים עם סופגניות, משפחות, ניצולי שואה שבאו לראות אור. ואז, ברגע אחד, האור הפך לחושך. שני מחבלים פתחו באש. שישה עשר נרצחו. ביניהם ילדה בת עשר, ניצול השואה אלכס קלייטמן שניסה להגן בגופו על אשתו, ושליח חב"ד הרב אלי שלנגר ז"ל שארגן את המאורע
הלב נשבר, והדמעות עוד לא יבשו. אבל דווקא מתוך הכאב התהומי הזה, עולה זעקה עתיקה. זה לא היה בלתי צפוי. בשנתיים האחרונות זינק מספר האירועים האנטישמיים באוסטרליה פי חמישה. יהודים שם התריעו, ביקשו, הנמיכו פרופיל. יהודי מקומי סיפר בדמעות: "כולנו אמרנו שזו רק שאלה של זמן". והשאלה שחייבת להישאל כעת היא: מתי בדיוק יהודי מפסיק להתנצל על עצם קיומו – ומתחיל לשנות את העולם?
הבעש"ט מספר על יהודי שהסתובב בכפרים עם שַׂק על גבו, מוכר סחורה בזול ומצטדק ללא הרף. "סליחה שאני מפריע", "סליחה שאני נושם". יום אחד שאל אותו הבעש"ט: "למה אתה מתכווץ כל הזמן?" ענה היהודי: "כי כך שורדים. מי שמקטין את עצמו – לא מכים אותו". חייך הבעש"ט בעצב ואמר: "אתה טועה. מי שמתנצל על עצם קיומו – מלמד את העולם שיש לו על מה להתנצל. אבל יהודי שיודע מי הוא ומה תפקידו – הוא לא מצטדק. הוא מאיר".
לא שורדים – מנהיגים
בפרשת השבוע, "מקץ", אנחנו עדים למהפך המדהים ביותר בתנ"ך. "מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים" – יוסף הצדיק, שעבר מבור לבור – מהבור שהאחים השליכו אותו אליו, לבית הסוהר המצרי המצחין – לפתע עומד לפני פרעה, שליט האימפריה החזקה בעולם.
אבל שימו לב לניואנס הדק: יוסף לא יוצא מהכלא כדי להתחנן על חייו או לבקש רחמים. הוא יוצא כדי להנהיג. חז"ל ורש"י מלמדים אותנו שיעור נוקב באמונה: כל עוד יוסף תלה את תקוותו באדם אחר, בשר המשקים ("זָכַרְתַּנִי… וְהִזְכַּרְתַּנִי"), הוא נשאר בכלא לעוד שנתיים. רק כאשר הוא הבין שהכוח האמיתי לא מגיע מקשרים בחלונות הגבוהים אלא מבורא עולם, רק אז נפתחה הדלת. כשהוא מגיע לפרעה הוא כבר לא מבקש טובות, הוא מצהיר: "בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה".
יוסף הופך ממושפע למשפיע, מקורבן למנהיג שמשנה את כלכלת העולם העתיק. הוא לא מתנצל על זהותו העברית, הוא מציג אותה כמקור כוחו. הרב קוק כותב כי ישראל לא נברא להיות עם של קורבנות במצב של מגננה, אלא עם של מנהיגות רוחנית שמאיר לעמים.
להדליק בחוץ, בגאווה
זהו בדיוק המסר של חנוכה. החשמונאים, מעטים מול רבים, עשו מעשה לא הגיוני: במקום להסתתר במערות ולהתחבא עד יעבור זעם, הם בחרו ב"פרסומי ניסא". להדליק נרות דווקא בחוץ, על פתח הבית. להכריז: אנחנו כאן, אנחנו קיימים, ויש לנו אור להעניק לעולם. הניצחון האמיתי, כפי שמסביר הרב סולובייצ'יק, אינו רק צבאי, אלא היכולת להפסיק להסתיר את זהותך ולהיות גאה בה.
העיקרון הזה נכון לכל אחד ואחת מאיתנו, ולעם ישראל כולו. כשאנחנו בונים, מפתחים טכנולוגיות מצילות חיים, מתגייסים למילואים או לומדים תורה – אנחנו לא עושים את זה כ"דיירי משנה" בעולם המבקשים רשות לשהות בו. האור הישראלי – מהערבות ההדדית ועד החדשנות המודרנית – הוא לא משהו שצריך להצניע בחדרי חדרים. ההיפך. העולם זקוק לאור הזה דווקא עכשיו, כשהחושך מנסה להרים ראש.
הצוואה מסידני
אבל עדיין, יש יהודים שחיים בתודעת "בור" – מתנצלים, חוששים, מבקשים לגיטימציה. בסידני, יהודים שילמו את המחיר היקר ביותר דווקא כשהעזו לחגוג בגלוי. והשאלה המהדהדת היא: מה הלקח? האם להסתגר שוב?
התשובה היא לא. יוסף יצא מהבור רק כשהפסיק לבקש רשות להיות קיים. מדינת ישראל היא מעצמת חדשנות וחסד לא כשהיא מנסה לרצות את העולם, אלא כשהיא פועלת מתוך ביטחון בצדקת דרכה.
השבת, כשנקרא על יוסף בארמון, וכשנדליק נרות חנוכה מול החלון בקצרין ובכל הארץ, נזכור: לא נבראנו להסתתר. נבראנו להאיר. כל התנצלות וכל פחד הם סטייה מהייעוד שלנו. זכרם של הנרצחים בסידני יונצח בכך שנרים את הראש. כשיהודי מפסיק להתנצל – הוא לא רק משנה את עצמו. הוא משנה את המציאות.
שבת שלום וחג שמח
