ה"לול ארט", במושב רמות, הוא מקום עם סיפור של יזמות, תיירות, אירוח, אהבה, יצירה ובנייה בעץ ואנשים מקסימים
יש מקומות ואנשים שמשאירים אצלי רושם עמוק ומתחשק לי לספר את הסיפור שלהם לכולם. כזה היה המפגש שלי השבוע עם ה"לול ארט", במושב רמות, שכבר בכניסה אליו, נוף הכנרת היפה מרחיב את הלב.
ראיתי פרסום על המקום קודם, אבל על חטאיי אני מכה – לא יצא לי להיות שם. בזכות סיור של נשים שעוסקות בתיירות, ביקרתי בו לראשונה השבוע. הסיפור המקסים של המקום התחיל ברעיון של אור, בת המושב רמות, שהחליטה לחזור לגור במושב ולשפץ את הלול הישן של משפחתה, משפחת רוטר. למשימה, התגייס אבא שלה, משה ז"ל, שתמונותיו התלויות במקום עשו לי קווץ' קטן בלב. הכרתי את רוטר במפגשים שונים בגולן. הוא היה מהאנשים האלה שאי אפשר שלא לשים לב אליהם, גם במראה החיצוני, השיער הארוך והזקן הלבן, וגם כי קולו נשמע במפגשים האלו שהיינו בהם, שאני אפילו לא זוכרת איפה ומה אמר.
אבל מאז שמישהו הכיר בינינו וקשקשנו לנו, בכל פעם שנתקלתי בו באקראי, או באיזה מפגש גולני, הוא תמיד התעניין בשלומי בכנות שכזאת וחיוך חם. הצטערתי לשמוע שנפטר ממחלת הקורונה. דניאל הבת שלו סיפרה לנו על המקום, על הרעיון של אור אחותה, לשפץ את הלול ולהפוך אותו לסטודיו, שבו תוכל ליצור. גם על ההחלטה בהמשך, לפתוח אותו לקהל הרחב, כמקום של יצירה וסדנאות בעץ, למשפחות ולקבוצות, לימי כיף וגיבוש, לאירועים, או מפגשים משפחתיים, בשילוב של ארוחה, או כיבוד קל.
היא גם סיפרה על אבא שלהם, משה רוטר ז"ל, שכל כך שמח ששתי בנותיו חזרו לגור בגולן. על כך שהיה גאה ביזמות ובמקום הקסום הזה שאור הקימה. רוטר אהב אנשים ואירוח ויש במקום הזה מוטיבים מאופיו שממשיכים אותו.
הסיפור הזה ריגש אותי ובלילה, כשחזרתי מהסיור וקצת שוטטתי בפייסבוק, נכנסתי לדף של דניאל רוטר וקראתי על הקשר המיוחד שלה עם אבא שלה ועל אופיו ואישיותו. חשבתי על האחיות הנפלאות האלה ועל היזמות המיוחדת והמצליחה של צעירים בני הגולן. אור נשואה לטל, שגם הוא בן הגולן. אני מכירה אותו עוד כשהיה תלמיד תיכון ועבד אצלי לפני עשור, כסו–שף. חמד של בחור הוא היה ונשאר.
הוא עבר בינינו. לאחת, חיזק בורג, לאחרת, שייף עוד קצת את העץ, יישר את החלקים והתעניין אם אנחנו מסתדרות עם המברגה. ראיתי אותו מסתובב בין כולנו בנחת, עם חיוך, נותן לכל אחת הרגשה כאילו היצירה שלה היא הדבר שהכי חשוב לו
במהלך סדנת הנגרות שעשינו, הוא עבר בינינו. לאחת, חיזק בורג, לאחרת, שייף עוד קצת את העץ, יישר את החלקים והתעניין אם אנחנו מסתדרות עם המברגה. ראיתי אותו מסתובב בין כולנו בנחת, עם חיוך, נותן לכל אחת הרגשה כאילו היצירה שלה היא הדבר שהכי חשוב לו והוא לא היחיד.
צוות המקום, כולל אור ודניאל, עטפו אותנו בתשומת לב וחיבור מיוחד. יצאנו מה"לול ארט" עם מסגרות עץ שצבענו והברגנו בעצמנו ועם תחושה של מקום נפלא בגולן, שמאפשר מרחב של יצירה ואווירה טובה ואפילו קפה טוב ממכונה, וכל הטוב הזה מול הכנרת, עם חצר יפה, מרבדי דשא, פינות ישיבה וערסלים במרחק קפיצה. אני תמיד אוהבת לבחור את המקומות שאני הולכת אליהם לפי טיב האנשים. ב"לול ארט", ברמות, יש סיפור של יזמות, תיירות, אירוח, אהבה, יצירה ובנייה בעץ ואנשים מקסימים.
