בסיס האמונה בתקשורת מקרבת הוא שהדרך בה הילד בוחר להתנהג, היא לא לרעת ההורים, אלא היא לטובת עצמו. הוא מנסה להגיד משהו, למלא איזה צורך שלו. תקשיבו
מכירים את זה שהילד שלנו נופל, או מקבל מכה ואנחנו בתגובה מנסים לסיים את הסיטואציה כמה שיותר מהר ומנסים או לעבור הלאה, או להגיד משפטים כמו “לא נורא, לא קרה שם דבר”? ומה שקורה זה שהבכי, או התקף הצעקות, רק הולך וגדל, הולך ומחמיר? לעומת זה, בפעמים שכן הצלחנו להגיע סובלניים לסיטואציה והבענו אמפתיה למה שקרה, תוך כמה שניות, הילד התחזק והצליח להמשיך הלאה.
מסתבר שיש תקשורת שמקרבת בין אנשים ויש תקשורת שמרחיקה. בסיס האמונה בתקשורת מקרבת הוא שמה שהילד עושה, הדרך בה הוא בוחר להתנהג, היא לא לרעת ההורים, או נגד המטפל שמולו, אלא היא לטובת עצמו. כל פעולה שלו היא בעצם ניסיון למלא איזה צורך פנימי שלו. כשילד פועל בצורה מסוימת, הוא כנראה צריך משהו.
אני מזמינה אתכם להסתכל על כל פעולה של הילד, אבל מאחורי הקלעים שלה. תביטו על מה שמעבר לפעולה ולא על הפעולה עצמה. אסביר: ילד יכול לכעוס, לצעוק, לבכות, להשתולל, להתנגד וכד’ ובעצם, הוא מבקש שיראו אותו, שיסתכלו עליו, שיתייחסו אליו. מבקש ביטחון, פורקן, הגנה, קירבה.
כל התנהגות כזו היא הזדמנות לפתוח את הלב ולשאול מה הילד שלי באמת אומר לי עכשיו ולרצון הזה לתת מענה. לדלג על ההתנהגות ולהתייחס ל”בקשה” האמתית.
בתקשורת מקרבת, אנחנו מסתכלים על הסיטואציה שמולנו מגבוה, מסתכלים רחב, בהקשבה ובאמפתיה. נותנים מקום לדברים ומדברים אותם. לא מיד נלך לחפש פתרונות. קודם כול, ניצור חיבור ונשאל שאלות: אתה כועס עליי? אתה מקנא באח שלך? אתה מאוכזב ממה שקרה כאן עכשיו? נתייחס לעיקר, לצורך האמתי.
את הפתרון נוכל להציע כשהסיטואציה תירגע, או לאחר כמה דקות, או שעות, או אפילו כמה ימים אחר כך. בנחת, בשיחה כנה. הפתרון הוא גם לקושי וגם להתנהגות השלילית שהילד בחר להתנהג, בעקבות הצורך הפנימי.
בתקשורת מקרבת, אנחנו מסתכלים על הסיטואציה שמולנו מגבוה, מסתכלים רחב, בהקשבה ובאמפתיה. לא מיד נלך לחפש פתרונות. קודם כול, ניצור חיבור ונשאל שאלות: אתה כועס עליי? אתה מקנא באח שלך? נתייחס לעיקר, לצורך האמתי
הדיאלוג שלי מול הילד יעבור מול עצמי. כאשר יש חיבור לעצמי, בהקשבה ובהתבוננות, כך גם נוכל לפנות לילד שלנו. לא בדרך שהרבה מאתנו מכירים: של איומים: “אם לא… אז” ושל אשמה: “בגללך!” ושל בושה: “אתה מתנהג כמו ילד קטן”, “לא מגיע לך ש…”.
אמנם, קל להגיד, אבל היום-יום שלנו מלא בסיטואציות כאלה מול הילדים. הכי קל ומהיר לי לשלוף את האיומים וההאשמות. הרבה יותר קשה לי “להתעלם” מהצרחות, הצעקות וההשתוללויות של הילדים שלי. הייתי רוצה יותר להסתכל אל מאחורי הקלעים. זה קשה, כי הרגש שמולי (הבכי, הצרחות) יותר נגיש לי, מול הצורך (האמתי, מה הוא אומר לי?) שהוא רחוק ופחות ברור.
הצורך שמתעורר בנו ישאף להתמלא. הצורך יוליד רגש. כשצורך לא מתמלא, לרוב נרגיש אכזבה, כעס, או עצב. כשצורך כן מתמלא, נרגיש שמחה, אהבה, סיפוק.
לפנינו חופשת הפסח, הארוכה והנפלאה. ניקיונות, קניות, התארגנויות ועומס מבורך וקשה. אני מאחלת לי וגם לכם להצליח בתקשורת מקרבת, לקרב את הילדים המקסימים שלנו ולא להרחיקם. לקרב ולתת לנו רוגע ולהם – ביטחון. בימים של הרבה משימות וביחד, לתת כלים של שיתוף פעולה והקשבה.
