ליד הבית שלנו, בתוך שדרה של עצי פרי וספסלים מזמינים, ניצבת אבן זיכרון לזכר אבא שלי
מאת: רו״ח רונית סימני
ליד הבית שלנו, בתוך שדרה של עצי פרי וספסלים מזמינים, ניצבת אבן זיכרון לזכר אבא שלי. זה מקום שאפשר לעצור בו לרגע – לא כי חייבים, אלא כי משהו שם מזמין לנשום, להסתכל ולהיזכר. לאורך השנים, הבנתי שזה לא רק מקום של זיכרון לעבר; זה מקום שמזכיר לי, בכל יום מחדש, את מה שנשאר.
אבא שלי היה ניצול שואה. אבל כשאני חושבת עליו היום, במיוחד סביב יום השואה, אני מבינה שהסיפור שלו הוא לא רק על הזוועות שעבר, אלא בעיקר על מה שהוא בחר לבנות אחר כך. הדור ההוא הגיע לכאן בלי בסיס, בלי ביטחון ולפעמים בלי משפחה והוא לא רק שרד – הוא בנה בתים, עסקים, קהילות וערכים.
אצלי בבית, הזיכרון הזה תורגם לשפת היום-יום. זה היה שפע שלא הגיע מתוך קלות דעת, אלא מתוך עבודה קשה ונתינה; זו הייתה חריצות והבנה שדברים יציבים נבנים לאט; וזה היה סדר שיצר שקט וביטחון בתוך אי-הוודאות. מעל הכול, זו הייתה הבחירה להאמין באנשים ולראות את הטוב, למרות הכול.
היום, כשהעולם מסביבנו נע מהר כל כך והכול מרגיש מורכב, אנחנו מחפשים שקט – בבית, בזוגיות, בניהול הכסף שלנו. לפעמים, אנחנו שוכחים שהשקט הזה נבנה מהדברים הפשוטים ביותר: מהרגלים קטנים, מגישה נכונה לחיים ומאחריות אישית. לא צריך לעבור את מה שהם עברו כדי ללמוד מהם; מספיק לעצור ולהתבונן בדרך שלהם, בהתמדה ובבחירה להמשיך קדימה גם כשלא פשוט.
האבן שם, בשדרה ליד הבית, היא רק סימן. התזכורת האמיתית נמצאת בחיים עצמם: בדרך שבה אנחנו מנהלים את הבית שלנו, בדרך שבה אנחנו מתנהלים עם הכסף שלנו ובדרך שבה אנחנו בוחרים לראות את האנשים סביבנו.
יום השואה הוא הזדמנות לשאול את עצמנו מה אנחנו לוקחים אתנו הלאה. את מה שהם עברו אי אפשר להבין עד הסוף, אבל את מה שהם בנו – זה כבר בידיים שלנו להמשיך.
