45 שנה למלחמת יום הכיפורים ראיון עם יובל מסה

45 שנה למלחמת יום הכיפורים ראיון עם יובל מסה

יובל מסה, מנאות גולן, נלחם בגולן במלחמת יום כפור, נקשר לבזלת ולנוף וחזר לבנות פה את ביתו. לימים הצנחן הפך למחנך ב”ברנקו וייס” ומוביל את התלמידים שלו למסעות בגולן, אלא מה


יובל מסה הוא סגן אלוף במילואים, בעל תואר שני במדעי המדינה, אב ל-3 ילדים וסב ל-2 נכדים שגרים בגולן. מתגורר בנאות גולן שבדרום הגולן, איש חינוך בתיכון “ברנקו וייס” ובעל משק חקלאי. “נולדתי וגדלתי בת”א לסבא חלוץ  איש העלייה השנייה ולהורים שלחמו במלחמת השחרור להקמת המדינה. למדתי בביה”ס החקלאי ‘הכפר הירוק’ וחלמתי להתיישב ביישוב חקלאי”.

“התגייסתי באוקטובר 73′, בדיוק כשפרצה  מלחמת יום כיפור פרצה”, מספר יובל,  “הצטרפתי לפלוגת צנחנים בנובמבר 73′, בגדוד 890. לאחר אימון מתקדם, כל הפלוגה שלי עלתה  למובלעת הסורית בגולן, בסיום מלחמת יום כיפור.  המובלעת הייתה בעצם תא שטח  שנכנס לתוך  טריטוריה סורית מעבר לקווי 67′, כמעט  עד פאתי דמשק. למעשה, הוטל עלינו להחזיק  במוצבים הסוריים לשעבר שנכבשו בידי צה”ל. וכך, עלינו בחסות החשיכה ברגל למוצב תל שמס, כדי שלא יזהו אותנו, כדי להחליף פלוגת צנחנים אחרת שישבה שם. ישבנו כמה חודשים בבונקרים הקטנים ובעמדות המרוטשות שהיו עוד מזמן הסורים, כשכל הזמן הזה כותשים אותנו  עד דק. ‘מלחמת ההתשה הקטנה’, כפי שהיא נקראה, נמשכה כשמונה חודשים ועמדת המדינה הייתה לא לסגת עד שאחרון שבויינו ישוב מהשבי הסורי וייקבעו גבולות מוסכמים”, הוא נזכר.

“בתקופה הזאת, הפלוגה שלנו ספגה כמות אדירה של ארטילריה סורית ואנחנו, בתל שמס, נכתשנו. חווינו כניסות של קומנדו סורי והפגזות אין-סופיות. חיינו בצל המוות יום-יום. בהפגזות נהרג מפקד הגדוד 890, בתל-שמס”.

אילו מקרים חקוקים לך במיוחד בזיכרון?
” – חבר ואני עלינו לעמדת שמירה שנמצאה על כיפה גבוהה והבנו, לפי השריקות המוכרות, שמטח רציני מאוד הולך ליפול עלינו.   כשהמטח התקרב, החלטנו לעזוב את העמדה ורצנו לכיוון הבונקר, אבל אז הסתבכנו בגדר תיל ‘תלתלית’, כשכל אותו זמן  הפגזים נופלים מהצדדים. הרגשנו כמו חיה שנלכדה במלכודת ולא יכולה לעשות דבר. לבסוף, קרענו את הבגדים והצלחנו  לזרוק את עצמנו ברגע האחרון לבונקר. כשהסתיימה ההפגזה, יצאנו חזרה לעמדה וראינו שהייתה בה נפילה ישירה. מה שהפריד בינינו לבין המוות היו  ממש כמה שניות בודדות.
” רק לעתים רחוקות, פעם בארבעה שבועות בערך, יצאנו הביתה. הוריי גרו אז בתל אביב ויום אחד הגעתי עם התרמיל והנשק והרגשתי בעולם אחר לגמרי. ירדתי באוטובוס ברחוב אבן גבירול. ברחוב עברה מכונית שבאופן פתאומי נשמע ממנה קול פיצוץ מהאגזוז. ואני כמו חייל מיומן שבא ממציאות יומיומית של הפגזות אין-סופיות – השתטחתי על המדרכה מול בית קפה עם הנשק. אני זוכר את המבט של האנשים שישבו בבית קפה והסתכלו עליי כאילו ירדתי מהפסים ,זה המחיש לי את הפער הקיצוני בימים ההם בין החזית לעורף”.

החיים ניתנו לנו במתנה

מלחמת ההתשה הקטנה הגיעה לקיצה במאי 1974, אז נחתם הסכם שביתת אש בין ישראל לסוריה.

מסה: “היינו כולנו חיילים צעירים וההישרדות לאורך כמה חודשים תחת רולטת  ה’חיים והמוות’ גרמה לרובנו לחשוב הרבה עם עצמנו למה אנחנו שם ואילו כוחות יש לנו כדי להישאר שם יום אחרי יום.

“צריך לזכור שהיינו אחרי מלחמה שזעזעה את הארץ, מלחמה שרבים חשבו שתוביל לשואה נוספת.  עלינו לגולן, מתוך מחשבה שאנחנו מחזיקים את הארץ הזאת. היום אני מבין שזו מחשבה נאיבית, אבל אז היינו חייבים לייצר מוטיב שיחזיק אותנו שפויים מנטלית. בדיעבד, אני יכול לומר שהמקום הזה של ההישרדות בגיל כזה השפיע עליי על המשך החיים. ברגע שאתה עובר כזה דבר, או שאתה נפגע מזה נפשית ומתקשה לתפקד, או שזה נותן לך מוטיבציית-יתר, כי הרי החיים ניתנו לך במתנה וחייבים לנצל אותם עד תום”.

האם היו סיפורי גבורה שאתה זוכר?

“סיפורי הגבורה הם לרוב קטנים ואנושיים והם בעצם  מחזיקים את אחוות הלוחמים ומאפשרים את ההישרדות.  למשל, כשנתקענו בגדר התיל, ההחלטה של החבר שלי לא לנטוש אותי ולרוץ לבד לעמדה, אלא למשוך אותי ולחלץ אותי למרות התופת סביבנו.

מהו הזיכרון הכי חזק שנחקק בך מהתקופה?

” חיילים זוכרים אוכל. מה שזכור לי בעיקר הוא שהאוכל היה בעמידה ובצפיפות, ישנו איפה שאכלנו והשינה הייתה טרופה כשברקע ריח נוראי של טחב, אבק שריפה ופיצוצים אין-סופיים. אני זוכר במיוחד את השקט שלאחר הפגזה. היינו יוצאים למעלה לאחר ההפגזה וכמו קוראים תיגר על השקט הרגעי הזה. במצבים כאלה אתה מתחיל להעריך דברים קטנים מאוד, כמו להתענג על מקלחת ושירותים, כשמגיעים הביתה ולהרגיש שכל דבר קטן הוא בעצם דבר גדול שזכית בו.

“אחרי שסיימנו את ‘ההתשה הקטנה’ במובלעת הסורית המשכתי  בצנחנים ויצאתי לקורס קצינים. השתחררתי  בתור מ”פ “.

הקשר אל הארץ הזאת

הייתה למלחמה השפעה על המשך ההתנהלות שלך לאחר הצבא?

מסה: “המחשבות שלך בגיל 18-19 הן שונות מאשר בגיל מבוגר. אני זוכר שמה החזיק אותי זו המחשבה שעדיין לא הספקתי לחיות, עדיין לא הייתה לי חברה, עדיין לא טיילתי, ואני חייב לחזור הביתה שלם, כדי לחיות. הייתה למלחמה השפעה על משמעות החיים עבורי והצורך למצות אותם.
“בשנים האחרונות,  יצא לי לשמוע את יצחק נגרקר שהיה שבוי בשבי הסורי, מספר לתלמידים מה הוא עבר בתל סאקי ואיך יצא מזה בחיים. אני חושב שאולי היה לי חלק קטן ומזערי בשחרור השבויים, בעצם זה שנשארנו במובלעת הסורית עד חזרתם.
המלחמה השפיעה על ההסתכלות שלי על החיים ועל העיסוק שלי בחיים וכנראה גם דחפה אותי לבחור  לעבוד עם נוער ולחיות בגולן.  אני מלמד את בני הנוער על  הארץ ועל אהבת הארץ ומעודד אותם לחוש שורשיות למקום שהם חיים בו. אחרי הכל, ללא תחושת שייכות קשה להצדיק את  חיינו בארץ הזו”.

הקשר שלך עם הצבא נמשך עד היום, איך אתה מגדיר את הקשר?

“במילואים הייתי סגן מפקד יחידת סיור כשאני בדרגת רס”ן ובסוף, מפקד היחידה בדרגת סא”ל.
“סמוך למלחמת לבנון הראשונה, כשהייתי סגן המפקד, נולד בני הראשון, כך יצא שיצאתי למילואים של 60 יום כשבני היה ממש בימיו הראשונים.

“עשיתי המון ימי מילואים, כיום ששואלים אותי תמיד למה אני עושה מילואים בגיל כזה, אני אומר שכל בן אדם שרוצה לתרום בצורה שבה הוא הכי מועיל ונותן את מה שהוא יכול, בתחום שבו הוא טוב. אני מתנדב בצבא. זה הדבר שאני הכי יכול להועיל למדינת ישראל בהתנדבות שלי”.

“כאשר סיימתי להיות לוחם, בשנת 2006, עברתי לפיקוד העורף ושם נכנסתי לפרויקט הקמת הנפה בגולן. למעשה, באותו זמן, הנפה הייתה מפקדת היישובים, מעין גוף צבאי גם של היישובים וגם של הצבא. הייתי יקל”ר וסגן מפקד הנפה והיום אני בתא הקישור של נפת הגולן לאוגדה 210 של פיקוד הצפון.

“גם המעבר שלי במילואים מלוחמה לתחום העורף והעבודה שלי עם נוער אתגרי נובעים  מתוך השפעת מלחמת יום הכיפורים, בה היה לי המון זמן לחשוב למה אני כאן, מה מקשר ביני לבין הארץ הזו. מצאתי צידוק ערכי להימצאות שלי שם.
עכשיו אני בפיקוד העורף מחובר לאזרחים ברמת הגולן. היה חשוב לי לחבר בשירותי הצבאי את הנושא האזרחי במקום שבו אני גר”.

“החיבור שלי לפראיות ולבזלת שנמצאת כאן הוא חיבור רגשי. הדבר הראשון שחיפשתי במקום בו ארצה לבנות את ביתי היה המרחב והאופק האין-סופי שנמצא דווקא בגולן ודווקא בין הסלעים פה ובכנרת”

מתי החלטת לעבור לגור בגולן?

“אחרי שהתחתנתי, ב-1981, החלטתי לעלות לגולן ולהקים שם משפחה.  זה היה חלק מהאידאולוגיה שלי.

“עד היום יש לי גם את זה וגם את זה – ההורים שלי גרים בצפון תל אביב ולכן כשאני נוסע לתל אביב, אני מכיר הכול ומרגיש שייך וגם כשאני עולה לגולן, אני מרגיש שזו האדמה שלי. השילוב בין חיים בגולן לחיי העיר אינו זר לי, אלא חלק ממני. מגיל צעיר, החלום שלי זה להתיישב ולהיות חקלאי בגולן. המשיכה להעביר לדורות הבאים בחינוך את המסר הזה של שורשיות ואהבת הארץ היא חלק מהאידאולוגיה שלי”.

“החיבור שלי לפראיות ולבזלת שנמצאת כאן הוא חיבור רגשי. הדבר הראשון שחיפשתי במקום בו ארצה לבנות את ביתי היה המרחב והאופק האין-סופי שנמצא דווקא בגולן ודווקא בין הסלעים פה ובכנרת.

“עד היום, כשאני הולך בשביל ישראל עם חברים מהפלוגה שלי (חלקם לחמו אתי במובלעת), ועם בנות הזוג שלנו, אנחנו נזכרים ומספרים על תקופת השירות כמשהו שהיה מאוד משמעותי בחיים שלנו. ועדיין הולכים בשביל ישראל ביחד”.

טבע-תרפיה

מתי התעורר בך הרצון לעסוק בתחום החינוך?

מסה: עשיתי עשרות טיולים בכל העולם במקומות נידחים עם תרמיל ,עבדתי בתור מדריך טיולי מדבר בחברה הגאוגרפית ‘נאות הכיכר’.

הרצון לעסוק בחינוך הגיע בגיל 47 , החלטתי שאני רוצה לעסוק בחינוך קצת אחר- מסעות לנוער אתגרי, שדרכם הם עוברים מסע רגלי ונפשי. פעם בשבוע, אני הולך אתם בגולן ומעביר להם משהו מתוך הערכיות הזו. זה נקרא ‘פרויקט שביל גולן’, פרויקט שהתחלתי בשנת 2006 והוא מתחיל בחמת גדר ומסתיים בחרמון.

“יש תלמידים שבהתחלה לא הסכימו לצאת לטיולים,  ויש כאלה שהחוזקה שלהם היא דווקא טיולים. בעצם במסעות מתגלות נקודות החוזק של התלמידים בעזרה הדדית, בהתבגרות על קושי, בנחישות. כל אלו מתגלים בטיול עצמו. אפילו תלמידים שמעולם לא הלכו, פתאום מוצאים את עצמם עוזרים לאחרים, וזה תהליך מרגש ומעניין

לעסוק בחקלאות, הדרכת טיולים וחינוך זה שילוב מיוחד, איך אתה מתחבר אליהם?

“גיליתי שיש תחום שנקרא ‘טבע-תרפיה’, המשלב את שתי האהבות שלי – האהבה שלי לטבע ולאדמה והרצון שלי לעבוד עם נוער” א.ד. גורדון כתב “אין עם קונה אדמתו אלא על ידי עצמו”

“ככל שהמטח התקרב, החלטנו לעזוב את העמדה ולרוץ לכיוון הבונקר. כשרצנו הסתבכנו ב’תלתלית’ וניסינו להיחלץ מגדר התיל תוך שפגזים נופלים מהצדדים. בסוף, קרענו את הבגדים והצלחנו ליפול בשניה האחרונה לבונקר”

ספר על בית הספרברנקו וייסוכיצד אתה מתחבר אליו?

“מדובר על נערים ונערות מאזור הגולן, עמק הירדן והגליל. הגעתי לבית הספר כשהוקם בשנת  2005 וזכיתי להיות בין המייסדים. עם הגעתי, נפגשתי עם המנהל ואמרתי לו שסיימתי לימודי ‘טבע-תרפיה’ והצעתי לעשות פרויקט שיהיה מסע רגלי שהוא גם אישי. אלי המנהל מאוד התחבר לנושא ומאז, המסע הוא אחד ממסורותיו של בית הספר ומהווה חלק אינטגרלי מהפעילות החינוכית. כל תלמיד בבית הספר עובר בכיתות ט’-י’ את המסע הזה, בנוסף למסעות אחרים שאני עורך. מעבר לזה, אני גם מורה לגיאוגרפיה לכיתות י”א-י”ב ומורה לשל”ח.

“בנוסף, אני מעביר גם סדנה הנקראת ‘כיתת סיירות’ (אותה נהוג לכנות ‘הכיתה מתחת לעץ’), שם אנחנו יושבים עם כוס תה ומדברים על תחומים שמעסיקים ומפריעים לתלמידים בחייהם”.

מהי התובנה הכי גדולה שלך בתחום הזה?

“שאתה לא יכול לחיות בארץ הזו אם אין לך משהו שמחבר אותך אליה. אחרת קשה למצוא סיבה להישארות כאן. קשה כאן ודווקא הילדים האלו, שהם נוער אתגרי, חייבים את החיבור הזה לעם ולארץ ואני מקווה שבדרך שלי – דרך הרגליים, הם מקבלים משהו מתוך זה”.

רוח ההתנדבות

מהו ההישג הכי גדול שלך לדעתך עד היום?

מסה: “אני חושב שההישג שלי זה שאני הולך בגולן ופוגש הרבה מבוגרי בית הספר, שהיום הם בוגרים ואף בעלי ילדים משלהם, אומרים לי שמה שהם זוכרים מבית הספר זה את הטיולים  ,המסעות ואת הסדנאות מתחת לעץ. אין פידבק חיובי יותר מזה”.

כחייל שלחם בשלוש מלחמות ישראל, אתה רואה משהו מיוחד בצבא הישראלי?

“אני מזהה רוח של התנדבות. שני בניי שירתו גם כן בצנחנים ובתי שירתה בגבול מצרים. גם בילדים שלי אני רואה את אותה מוטיבציה שקיימת, וגם בנוער של היום אני רואה רצון עז לעשות שירות משמעותי.  בבית הספר שאני נמצא בו יש אחוז גיוס מאוד גבוה וזה מאוד מרגש אותי כל פעם מחדש”.

תוכל לספר על הצניחה המשותפת עם הבנים?

“בשנת 2012, הוזמנתי על ידי הרמטכ”ל דאז, בני גנץ, לצניחה משותפת אל הים התיכון עם שני בניי, כחלק מפרויקט שנקרא ‘אבות ובנים’, בו אבות ששירתו בחטיבת הצנחנים צנחו יחד עם בניהם ששירתו גם כן בחטיבה. זה ריגש אותי מאוד לצנוח עם ילדיי ולראות את החיבור והתרומה למדינה שעוברים מדור לדור”.

מה נותן לך הרגשה טובה בגולן?

“לראות את הגולן מתרחב, דור שני תופס את מקומו של דור המייסדים, הנהגת הגולן עוברת לאט לצעירים, גנים מתמלאים וההרחבה אצלנו ביישוב מתפתחת. מרגש לראות דור צעיר של התיישבות בגולן”.

מה אתה עושה בשעות הפנאי?

“קודם כול, מטייל הרבה בארץ ובעולם ,יש לי שני נכדים אהובים , בני ארבע ושנתיים. בנוסף, אני סוג של נווט בין תל אביב והגולן,

מה החלום שלך?

“היה לי שנים אופנוע שאתו חציתי את אירופה ומתחשק לי שוב אופנוע, שאוכל לחצות אתו את הארץ והעולם”.

מהו האני מאמין שלך?

“אני מאמין שכל אדם חייב ייעוד, חזון וחלום שקשור לשורשים שלו.

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
25
26
27
28
29
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1
2
3
4
5
6
אירועים שיתקיימו ב 27th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 29th פברואר
אירועים שיתקיימו ב 1st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 4th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 5th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 6th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 8th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 10th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 13th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 15th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 16th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 17th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 21st מרץ
אירועים שיתקיימו ב 22nd מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd מרץ
אירועים שיתקיימו ב 24th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th מרץ
אירועים שיתקיימו ב 26th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 28th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 31st מרץ
No Events
אירועים שיתקיימו ב 3rd אפריל









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?