40 שנה להתיישבות בגולן

בין נוסטלגיה למיתולוגיה


 

איך קמה העיר קצרין? מי דחף לעבות את יישובי הגולן? ומי היה המתיישב הלגמרי-ראשון אחרי מלחמת ששת הימים? לא כולם מכירים את הפרטים, אחרי הכול, מי שדיבר אז היו ארגז כלים וקומביין
יהודה הראל, מרום גולן, אז ראש ועד יישובי הגולן: “מיד אחרי שחזרנו, חמישה ימים מפרוץ המלחמה, כינסנו את ועד יישובי הגולן, במקלט במרום גולן. הוחלט לטפל בדחיפות: בהקמת יישובים במרכז הגולן, בהבאת מים מ’המובלעת’, בחיזוק ההגמ”ר ולדרוש הקמת עיר בגולן”

אריק שרון, אז שר החקלאות ויו”ר ועדת השרים לענייני התיישבות, בריאיון הראשון לגיליון הראשון של “ארץ הגולן”: צריך להעמיד את ההתיישבות מחוץ למאבק המפלגתי הפנימי. אם לא יעשו את זה, הלחץ הציבורי יכול להגיע לממדים כאלה, שיהיה לזה השפעה גם על גורל היישובים”

כרמל בר, על סדר הפסח הראשון אי פעם בגולן: “לשולחנות הסבו 200 איש, בהם גם טבנקין, הרצפלד והורי החברים. כאשר באמצע הסדר, קם המנחה והודיע: ‘ההורים מתבקשים כעת ללכת ולהשכיב את ילדיהם’, כמעט ופרצתי בבכי. פתאום, עשרה חודשים לאחר העלייה לגולן, זה היה כבר קיבוץ. לאחר הסדר רקדנו שעות”

מי הציע להקים את קצרין? דווקא תושב קשת. שלא כמו אחיותיה הוותיקות, ירושלים, חברון, צפת וטבריה, שרגע לידתן אינו ידוע, הרי שיום ההחלטה על הקמת קצרין, הנסיבות וזהות המציע זאת – ידועים.

ב-6 באוקטובר 1973, פונו כל 750 תושבי הגולן בחופזה ומלחמת יום כיפור פרצה

יהודה הראל, מרום גולן, אז ראש ועד יישובי הגולן: “מיד אחרי שחזרנו, חמישה ימים מפרוץ המלחמה, כינסנו את ועד יישובי הגולן, במקלט במרום גולן. הוחלט לטפל בדחיפות: בהקמת יישובים במרכז הגולן, בהבאת מים מ’המובלעת’, בחיזוק ההגמ”ר ולפי הצעת אלי זיו – לדרוש הקמת עיר בגולן. כאן בדיוק התחילה קצרין. כבר באותו היום, נסעתי לדבר עם יו”ר ועדת שרים להתיישבות, השר ישראל גלילי והתוצאה: הונח קו המים והממשלה החליטה על הקמת עיר”.

אלי זיו, היום תושב קשת, אז מרום גולן: “זה היה אחרי ה’בום’ של המלחמה ומתוך תחושה שצריך לנצל אותה כמנוף לפריצה קדימה. היינו תחת רושם חזק של הפינוי. הטראומה האישית שלי הייתה להפוך לפליט בארץ ישראל. הייתה גם מציאות נוספת, שחיזקה את הצורך לתקוע פה יתד חזקה יותר.

“בשנת 1970, הייתה התלקחות חזקה בגבול הסורי. אלוף פיקוד הצפון, מוטה גור, הורה על פינוי, אך סירבנו. מציאות זאת וטראומת הפינוי במלחמה הביאו להצעתי שבמקום להכפיל את מספר תושבי הגולן כפי שדובר בישיבה, יש להקים עיר גדולה – שמניין תושביה לפחות 20 אלף. יהודה הראל קלט את זה מיד. שבוע או שבועיים לאחר מכן, הייתה פגישה של התושבים עם פנחס ספיר, אז שר האוצר, במקלט בעין זיוון. הוא שאל: ‘מה אתם מבקשים מהממשלה?’. לא ביקשנו כסף ותקציבים, אלא להקים עיר בגולן. ספיר תמך והחלטת ממשלה על הקמת קצרין התקבלה בנובמבר 1973.

“היום, התחושה הבסיסית שלי היא שצריך יתד חזקה הרבה יותר מ-20 אלף התושבים, לפחות 50 אלף. תוצאות אותן ישיבות, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, היו הקמת חמישה יישובים חדשים בגולן ויציאתה של קצרין לדרך ביום 11.10.1973”.

הקוצים הובערו – ותהי עיר! (וגם שיר)

החלטת ועד יישובי הגולן, ב 11.10.73, שנתמכה בהמלצה חמה של שר האוצר אז, פנחס ספיר, הביאה במהירות מפתיעה, כבר בנובמבר 1973, להחלטת ועדת שרים לענייני התיישבות על הקמת עיר ברמת הגולן. החלטת בזק, אבל עם המשך מייגע.
משרד השיכון קיבל בדחיפות 80 מיליון ל”י, על מנת שיקים עיר, אבל מהר. אבל שר השיכון עשה כל מאמץ בעולם שיהיה זה דווקא… לאט.
שנה שלמה ארך חיפוש המקום וכשמצאו, אי אפשר היה לגשת בגלל הקוצים. עכשיו נשאר לסמי בר לב ויהודה הראל, הדוחפים, רק לחכות לנס, או לגרום לו.
סמי בר לב: “לחצנו על משרד השיכון, שיתחילו לבנות סוף סוף. הם השיבו שאי אפשר להתחיל בעבודות מפני שיש צורך לבצע מדידות. אבל המודדים לא יכולים להיכנס לשטח בגלל שהקוצים כבר צמחו לגובה של מטר יותר. היה ברור שזה תירוץ, אבל בכל זאת שאלנו למה לא שורפים את הקוצים. תשובת שר השיכון הייתה שכדי לשרוף קוצים בגולן, יש צורך באישור ממשרד החקלאות, מרשות שמורות הטבע ומכמה גורמים נוספים וכ-ו-ל-ם לא מאשרים. לפיכך, החלטנו לעזור להם
ניגשתי לאזור חוות הבקר של אלרום, הרמתי את האצבע לבדוק את כיוון הרוח והדלקתי את הקוצים. אמרנו ‘אשרי הגפרור’ והבעיה נפתרה. שבוע לאחר מכן, נפגשנו עם ש. אבני, ראש המיהל לבנייה כפרית, שסיפר לנו על נס שקרה בשטח, על שרפה שבערה בכל האזור שיועד לרובע ‘גמלא’ ועכשיו, תודה לאל, אפשר להתחיל למדוד ואחר כך לבנות. יהודה הראל טוען שגם שמשון ולנר היה בין המסייעים לנס להתחולל”.
זה היה בקיץ 1971. המודדים נכנסו לשטח, אבל היו צריכות לחלוף שנתיים נוספות, עד לכניסת ראשוני המתיישבים לבתיהם במרכז העירוני, שבאותם ימים עדיין פחדו לקרוא לו עיר.
מדוע שנתיים? מפני שמשרד השיכון היה צריך לבחור בין תכניותיהם של שני אדריכלים: גודוביץ, המתכנן הראשי של משרד השיכון וחנן מרטנס, מתכננה של כרמיאל. נבחרה תכניתו של חנן מרטס. גודוביץ, שטען כי בהצעתו חרג מן השגרה, כדי להקנות ייחוד וכוח משיכה לעיר הגולן. לגודוביץ, באותם ימים אדריכל צעיר בעל חזון ודמיון עז, לא נותר אלא להתפטר מידית ממשרד השיכון ולסגור את הסיפור… בשיר:

“באזור זה ובגלל סיבות שונות
הוחלט על ידי הממשלה עיר לבנות
ובסיור חטוף של שעה ומחצה
קבע המיניסטר לבנותה באמצע
אני רציתי לתכנן עיר חדשה
שתיתן תשובה לציפיות השעה
ותביא בחשבון את הקדמה ואת שאר הרוח
שהשתנו מאז בנייתן של “עיירות הפיתוח”
אבל הוותיקים חשבו אחרת
כי הם הם שבנו ארץ לתפארת
שיכון פה ושיכון שם ועוד שיכונים
ועוד שיכונים
ועוד שיכונים
ומשלא הסכמתי להסדר
הלכתי אני למקום אחר”.

מה נקנה לה מתנה?

בט”ו בשבט תשל”ח, ינואר 1978, לאחר דחיות ושוב דחיות ועוד קצת דחיות, נערכה חנוכת קצרין, במעמד של לא פחות מ-800 אורחים ותושבי קצרין. מה ניתן לקצרין במתנה ליומולדת ראשון? סכום של 3000 ל”י, למטרת רכישת טלוויזיה למועדון. החברות “מקורות”, “סולל בונה” ו”דרוקר” הבטיחו תרומה לרכישת ריהוט למועדון וארגון “בני ברית” תרם 500 ל”י לרכישת משחק/ים לילדי קצרין.

הפכנו לעיר, עובדה, הכרזנו על מנוחת הצהריים

איך ידעו תושבי היישוב הזעיר שמקומם מעתה ועד עולם הנו כבר עיר? לוועד התושבים פתרונים, כפי שאכן נכתב שחור על גבי עיתון היישוב, באותה תקופה: “השבוע הוכרזנו כעיר, זה מחייב מיסוד נוהגים ומנהגים מקובלים בכל מקום, לכן אנא: א. בין השעה 16:00-14:00, מתבקשים התושבים לשמור על מנוחת צהריים שקטה. הורים, אנא הנחו ילדכם ברוח זו. ב. בעלי כלבים מתבקשים לא לשחרר את כלביהם בשעות היום ו/או הלילה – הוברר שלא כל כלב אוהב כל תושב, וקרו… התנגשויות בלתי נעימות. לכן, אנא דאגו שהכלבים יישארו קשורים”.
לכבודה של חנוכת העיר, מתבשרת קצרין על מתנה נוספת, שגואלת את העיר מהשעבוד לטלפון האחד במקלט צוות ההקמה וההכרח לקיים לידו תורנות שמירה יום ולילה. ככתוב בעיתון היישוב מאותה תקופה:
“טלפונים – סוף סוף הגיע! מעתה זו רק שאלה של זמן… יהיה טלפון לכל דורש! לאחר תלאות רבות הגיע ביום ה’, 26.1.78, קרון מרכזיה המסוגל לתת 700 קווי טלפון. הקרון ישופץ, מכשיריו יתוקנו, הקווים לבתים ייבדקו ויתוקנו ותוך פחות מחצי שנה… נקבל טלפונים.
הקרון הגיע בשעות הערב, ביום ערפילי וגשום, ההצעה לקבל את פניו בריקוד שמחה אינדיאני – לא זכתה בתומכים ולמעשה ההתרגשות הייתה מועטה… נקוה שמשרד התקשורת לא נעלב ולא ייקח חלילה את הקרון…”.

יצוין כי את העיתון כתבה, ערכה, הדפיסה ומה לא – יפה זונשיין. עדיין בקצרין.

לא נגענו…

ארץ הגולן: מדוע אי אפשר להפסיק את ההתנחלויות לתקופת המשא ומתן המדיני?

אריאל שרון: “אני חושב שאי אפשר, מפני שזה יעמיד אותנו במצב בלתי נסבל. ראשית כול, זה דבר שיכול להימשך שנים. דבר שני, כל החלטה על התיישבות בעתיד, המשמעות שלה המידית אומרת שישראל בעצם מפסיקה את המשא ומתן. זה דבר שהדעת לא מקבלת. הוא היה כובל את ידינו, לא רק בנושאי התיישבות, אלא בכל דבר”.

האם ברצונך למסור משהו לתושבי רמת הגולן?

“אני יודע, שיש הרבה קשיים, אבל תושבי רמת הגולן צריכים לדעת, שבעיניי אין דבר יותר חשוב מאשר ישיבתם ברמת הגולן. זה מה שצריך להנחות אותם”.

כיצד יכולים תושבי הגולן למנוע את הישנות “מקרה ימית”?

“תמיד היה הבדל יסודי בהיערכות של מדינת ישראל ביחס לסיני ולרמת הגולן. לא ניתן היה להגיע בכלל למשא ומתן מבלי שישראל תקבל על עצמה את הנסיגה אל הגבול הבינלאומי… ברמת הגולן, הבעיה שונה, הקונצנזוס הלאומי הרבה יותר רחב…

“…אבל ישנה בחינה ציבורית וכל מי שתוקף היום, וזה אני מפנה דווקא לתנועות הקיבוציות, מי שתוקף התיישבות בשומרון היום, בעצם מונע הקמת יישובים נוספים ברמת הגולן. הלחץ הציבורי הזה משפיע על הממשלה והוא גם משפיע על האמריקאים להגברת הלחץ והוא יסייע גם לערבים. כך שאני לא הייתי יושב היום בחיבוק ידיים. ראשית כול, הייתי פונה לכל התנועות להפסיק להסתכל על נושא ההתיישבות ככלי נשק למאבקים מפלגתיים, כי זה נושא בעל חשיבות לאומית עליונה… צריך להעמיד את ההתיישבות מחוץ למאבק המפלגתי הפנימי. אם לא יעשו את זה, הלחץ הציבורי יכול להגיע לממדים כאלה, למין עיוורון כזה, שיהיה לזה השפעה גם על גורל היישובים”.

הריאיון הזה נערך לכבוד יציאתו לאור של הגיליון הראשון של “ארץ הגולן”, בידי העורכת הראשונה שלו, רמונה בר לב. אריק שרון, אז שר החקלאות ויו”ר ועדת השרים לענייני התיישבות, התכבד לחנוך את מפעל “פירות גולן” ונענה לבקשת מערכת העיתון להיות המרואיין הראשון לגיליון הראשון, שראה אור בו’ תמוז, תשל”ח, 11 ביולי 1978.

מה אם כן היה בגיליון הראשון?

קיבוץ אורטל עלה להתיישבות בנקודת הקבע שלו וגם מושב אבנ”י אית”ן. בקשת, מתכוננים למעבר לנקודת הקבע וכך גם גרעין אניעם, שיושב ברמות. החלה בניית היישובים שעל ויונתן. המפעל האזורי הראשון, “פירות גולן”, החל בייצור. ועד יישובי הגולן בא בקשרים עם בית החולים “איכילוב”, כדי לנסות ולהסדיר טיפול של רופאים מומחים לתושבי הגולן. אחת לשבועיים, יעלו רופאים מומחים ויקבלו חולים בקצרין.

בכפרים הדרוזים תובעים: החלת החוק הישראלי, מתן אזרחות ישראלית, פיתוח. הפעילות עם הדרוזים מנוהלת יחד עם ועד יישובי הגולן. לפני כחודש, החלו עבודות סלילת הכביש בין יהודיה לקצביה. הולכת ומוקמת מועצה אזורית לרמת הגולן, שתקיף את כל היישובים שיהיו מעוניינים להתכנס בה. היישובים הדתיים כבר הסכימו, גם במרום גולן החלו לדון בכך. הוקם מתנ”ס לדרום הגולן. הצפוניים מתלבטים אם להצטרף אליו. הוקמה מועצת פועלים אזורית לרמת הגולן. ח”כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (העבודה) מעלה בכנסת לסדר היום, הצעה מס’ 1303, בדבר הצורך בהגברת קצב ההתיישבות ברמת הגולן. המטרה: להגיע תוך חמש שנים, לאוכלוסייה של 30 אלף נפש.

ולסיום, אחת קטנה מאותו עיתון וברוח אותם ימים: “משלחת של אנשי חבל ימית נפגשה עם שרי הממשלה, כדי לשכנע שאין אפשרות לנטישת פתחת רפיח ומפרץ אילת. בשיחה עם שר הבריאות, אליעזר שוסטק, שאלו אנשי המשלחת: ‘ומה יהיה עם נביעות?’. והשר ענה: ‘עזבו את נביעות, על רמת הגולן עדיין לא מדברים…'”.

מי בכלל התחיל את כל המסיבה?

רמת הגולן נכבשה במהלך 28 שעות, ביומיים האחרונים של מלחמת ששת הימים. ימים ספורים לאחר המלחמה, כינס איתן סט בקיבוצו גדות חברים מקיבוצי הגליל והעמק, שהחליטו לעלות לרמת הגולן ולהתיישב בה.
“ב-14 ביולי 1967”, כותבים רמונה בר לב וד”ר צבי מעוז, “באישורו ובתמיכתו של אלוף פיקוד הצפון אז, דוד אלעזר (שנודע בכינויו ‘דדו’), התיישבה חבורה של צעירים, במחנה הצבאי הסורי הנטוש בעלייקה, שבמרכז הגולן, במסווה של ‘מחנה לאיסוף בקר ברמת הגולן'”.
השניים מצטטים את יחיאל אדמוני, מי שהיה אז מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, שאמר שהאמת ההיסטורית היא שמי שהחליט על יישוב רמת הגולן זו לא הממשלה, אלא הקבוצה שהלכה לעלייקה… רק ב-31.8.67, פחות מחודשיים לאחר המלחמה, אישרה ממשלת ישראל את ההיאחזות בגולן.
“הקבוצה, שמנתה כ-50 איש, עברה לפרברי העיר הנטושה קונטרה. החברים, שמספרם צמח תוך שנה ל-140, קלטו בשמחה את שטף המטיילים ואף פתחו בקונטרה מלון עממי ומסעדה, אכסניה ובית ספר שדה, מזנון ותחנת דלק. ‘קיבוץ גולן’ או בקיצור ‘גולן’ הפך לשם דבר, עד שהחליטו בוועדת השמות הממלכתית, שזה ודאי מבלבל את כולם – גולן בגולן – ונבחר השם ‘מרום גולן'”.

כבש לצהריים

הסיפור נכון, אלא שיש לדייק מעט יותר. מי שהיה ראשון אינו אותה קבוצה, אלא מתיישב כמעט בודד. בימים הראשונים ממש, כאשר איתן סט עדיין סובב בקיבוצי הגליל העליון עם רפאל בן יהודה מנאות מרדכי, לעשות נפשות לרעיונם, לוקח בחור צעיר אחד, צנום כזה, סדין לבן ובגדי חג, עוזב את קיבוצו מחניים ועולה להתיישב בגולן. לבד. הוא חשב אמנם שיהיה חלק מקבוצה, אך כשהסתכל לאחור לראות אם השאר כבר באים, לא ראה דבר. אז עלה לבד. מאז, ארבעים שנה, הוא עדיין במרום גולן. כרמל בר, הוא המתיישב הלגמרי-ראשון בגולן, ולמען ההיסטוריה, ראוי שיירשם כך.

בתום המלחמה, וסיום מסלול בנח”ל חזר כרמל לקיבוצו, שמע שצריך לעלות לגולן ועלה.

“הייתי אז רווק צעיר ועליתי עם בחור נוסף, שעזב לאחר מכן”, הוא אומר. “הגענו למחנה הסורי עלייקה, שם ישבו כבר בדווים מטייבה, שאספו בקר סורי נטוש. כבשנו מידיהם את ‘העבודה העברית’ הראשונה בגולן. יוזמתנו נודעה לקיבוץ המאוחד, ששיגר לכאן מיד את ועדת המשק של התנועה. זו לקחה אותנו תחת חסותה, ויזמה, מתוך נחישות שסוריה לא תחזור לגולן, גיוס של קבוצת מדריכים בתנועה, לשנת שירות שלישית בעלייקה. אליהם הצטרפו צעירים נוספים וכך צמחה הקבוצה, גם עם פרסום הסיסמה בקיבוצים: ‘סעי לגולן ומצאי חתן’… כל הבאים היו בני משקים, למעט קבוצת מתנדבים לא-יהודיים מגדות.
“לא היה שום טקס עלייה לקרקע, לא דגל, לא חריש ראשון ולא הכרזות. באנו-עלינו-ועשינו. חיזוק גדול נתנה קבוצת צעירים מעין חרוד ובית השיטה, שבאו עם ארגז כלים ויאללה, לעבודה. באותו הזמן, אף שכרנו קומביין והעלנו אותו על שטחי בקיה ועדשים, בכפרים שתושביהם הלכו. זו הייתה חוצפה אמיתית. לעלות עם קומביין כזה על שטחים שלא עברו שום הכשרה חקלאית ועובדו עם מחרשות של עץ… ליתר ביטחון, הלכתי לפני הקומביין והוצאתי את האבנים… הוא באמת לא התקלקל.
“היה שם הווי מיוחד בעלייקה. כולנו ישנו בבסיס, בשני חדרים מלוכלכים. רפאל היה מגיע כל בוקר, בועט בכולם וכך עושה לנו השכמה.
“העסק קיבל דינמיקה ומהר. האנשים שבאו היו מעשיים מאוד. מקורות פרנסה ותעסוקה לא חסרו. הגולן היה אזור לא מוכר וכל משרדי הממשלה בקשו למפותו ולבצע בו סקרים. כך יצאנו לאינסוף סקרים, איתור מקורות מים, סוגי קרקע וסקרים נוספים, למרות שלאיש מאתנו לא היה כל מושג אקדמי או אחר בנושאים הללו. החברה להגנת הטבע הזמינה אצלנו גיזום של יער אלונים, במקום בו נמצאת היום מרום גולן. זו הייתה פרנסה, כמו שאיסוף בקר עבור צה”ל ומענק מיוחד של המועצה האזורית גליל עליון היו פרנסה.
“חיינו טוב מאוד. מזרנים אספנו בשטח, היה לנו אוסף מרשים של כלי פורצלן וחרסינה, מהמחנות הסוריים וגם עדר כבשים. מדי בוקר, שחטנו אחת מהן, לארוחת צהריים.
“היינו שם במשך תקופה עליזה של שלושה חודשים. אני הייתי המבוגר בקבוצה, כבר בן 25 וניסיתי למסד את החיים, לסדר את חדר האוכל ולהכניס כמה נהלים קיבוציים. החגים באותה תקופה היו יפים במיוחד. כל חג היה ‘החג הראשון בגולן’. ראש השנה הראשון נערך עוד בעלייקה וכבר אז ספרו שם נוסטלגיה…
“מעלייקה עברנו לבתים ששיפצנו בקונטרה, החיים התחילו לקבל צורה מסודרת יותר והוקם חדר אוכל.
חשובה במיוחד הייתה הדינמיקה של הדברים. אף לא לרגע נעצרנו ‘לעשות חושבים’, הכול זרם ומהר. בשנה הראשונה בקונטרה, כבר פתחנו בית ילדים

יהודה הראל, שכבר היה אתנו במחנה עלייקה, הביא לקונטרה את אשתו ציפק’ה והתאומים בני השלוש. זה היה ללא ספק מעשה נועז. הגולן היה אז סדום ועמורה – כולו נשק ומוקשים. לא רופא ולא כלום. אבל הכנסת הילדים נתנה תאוצה עצומה לגידול מרום גולן. זה חייב הבאת רופא, אחות, הקמת בית ילדים, מחסן בגדים, מטבח ילדים והבאת משפחות נוספות. כך הגענו בשנה הראשונה לכ-40-30 איש, כולם בוגרי צבא ולשישה ילדים. משפחות צעירות הגיעו במגמה להישאר.

“צריך להזכיר שהילדים שהיו עמנו בקונטרה התגוררו חמש שנים במקלט. בכל מקלט ישנה שומרת כמובן והילדים במיטות קומתיים.

“אחת ההתרגשויות הגדולות בקונטרה היה לי הסדר הראשון, שנערך במחנה הסורי ‘הסיירת’, בפחון שקושט להפליא עם כלי חקלאות סוריים. הכול נוקה ושתי סבתות מבית השיטה ועין חרוד הכינו אוכל מסורתי. הסדר נארח בנוסח קיבוצי, לשולחנות הסבו 200 איש, בהם גם טבנקין, הרצפלד והורי החברים. כאשר באמצע הסדר, קם המנחה והודיע: ‘ההורים מתבקשים כעת ללכת ולהשכיב את ילדיהם’, כמעט ופרצתי בבכי. פתאום, עשרה חודשים לאחר העלייה לגולן, זה היה כבר קיבוץ. לאחר הסדר רקדנו שעות.

אני חייב להדגיש שמעולם לא דברנו אז על אידיאולוגיה או התנחלות. הכול היה טבעי

תמיד הייתה הרגשה של קיים, לא של קיבוץ צעיר. זו הייתה תקופה של הרבה חתונות, ביום אחד, היו שם שבע חתונות.

“לאחר שנתיים, התחלנו לבנות את יישוב הקבע, אליו עברנו מחצית השנה לפני מלחמת יום הכיפורים. אם את רוצה לשמוע על אידיאולוגיה ופוליטיקה, תשאלי את יהודה הראל. אנחנו לא עסקנו בזה”.

אחרי 40 שנה, כרמל בר עדיין חבר קיבוץ מרום גולן, מתיישב אמיתי ראשון בגולן, בתקופה בה הדוברים הראשיים היו ארגז כלים וקומביין.

אפריל 2024

SU
MO
TU
WE
TH
FR
SA
31
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
1
2
3
4
אירועים שיתקיימו ב 1st אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 2nd אפריל
אירועים שיתקיימו ב 3rd אפריל
אירועים שיתקיימו ב 4th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 5th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 6th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 7th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 8th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 9th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 10th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 11th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 12th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 13th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 14th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 15th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 16th אפריל
אירועים שיתקיימו ב 17th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 18th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 19th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 20th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 21st אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 22nd אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 23rd אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 24th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 25th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 26th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 27th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 28th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 29th אפריל
No Events
אירועים שיתקיימו ב 30th אפריל
No Events









מחשבות ודעות

גשר צמח *9924 צ׳יטו טיגו 8 פרו המותג הסיני הגיע לצפון
[adrotate group="2"]

תפריט נגישות

× היי איך נוכל לעזור לך?