סופי פיינשטיין גרה באניעם והיא בעלת חווה אקולוגית, שהיא גם הבית שלה. לתחושתה, דבר אינו שלה, הכול מושאל לה. היא לא הבעלים, אלא “שומרת הגן”
הבית השני של סופי הוא חווה אקולוגית קסומה, באניעם. החווה בנויה על פי עקרונות ה”פרמה קאלצ’ר”, השקפת עולם הוליסטית. בעברית – “תרבות קיימא”, או “תרבות עדן”, כי הידע שיש בפילוסופיה הוא ידע קדום. ממחזרים את הידע ומשתמשים בו כיום ולכן שם החווה הוא “חוות עידנים”, פיסת גן עדן וגם משהו קדום. השקפת העולם כוללת מרכיבים מוכרים כמו מִחזור פסולת קשה, פסולת אורגנית, מחזור מים, שימוש באנרגיה מתחדשת של השמש והרוח וגידול משולב – מולטיקולטורה.
ספרי קצת על עצמך
“אני סופי, נשואה למאיר, אימא לארבעה בנים, סבתא לנכדה. אני ובעלי הגענו לגולן ממצפה רמון, לפני 40 שנה, ב-1979. הגענו ישר לאניעם. למעשה, כשהתקבלנו לאניעם, עדיין ישבו ביישוב הזמני, ברמות. חשבו שייקח לנו להגיע הרבה זמן ממצפה רמון, אז אמרו לנו להגיע ישירות ליישוב הקבע. מה שהיה פה, זה בתים של הסוכנות ואדמה לגינות.
“כשאימא שלי ז”ל הגיעה לפה בפעם הראשונה, היא אמרה שפה זה מדבר, כלום לא צומח. אחרי כמה חודשים, הגיעה שוב וראתה עשבייה, צמחים ופרחים.
“היינו בין הראשונים באניעם כ’אניעם’, כי לפני כן קראו למקום ‘עלייה 70’. מי שייסד את היישוב היו עולים חדשים מברית המועצות, בשנות השבעים, אבל אני ומאיר נקלטנו בתור משפחה ישראלית. אני אמנם במקור מברית המועצות, אבל מאיר הוא דור שישי בארץ, מצד אבא שלו, הרב פיינשטיין. למעשה, סבתא וסבא של מאיר היו ממקימי בני יהודה הישנה, אשר הגיעו מצפת לגולן ולאחר שרבים חלו בקדחת, הם החליטו לחזור לצפת.
מרום גילי, החלפתי מספר מקצועות. במקור, הייתי מורה לציור ואמנות. למדתי במדרשה למורים בהרצליה. זכיתי בחבורה מכובדת של מורים כמו רן שחורי, רפי לביא, יאיר גרבוז ועוד.
“לא לימדתי אף פעם בחינוך קובנציונלי. הדרכתי בחוגים, לילדים ומבוגרים. עבדתי במשחקיות בבתי ספר בגולן ואפילו יצא לי להשתתף בתערוכה אחת בגולן.
“התקופה המשמעותית בשבילי הייתה כשעבדתי בפארק קצרין העתיקה. תמיד אמרתי שאני הולכת לעבוד במה שאני אוהבת, עם אנשים שכיף לי אתם ועוד משלמים לי על זה, זה המצב האופטימלי.
“בתקופה הזו, הכרתי את עצמי דרך מלאכות עתיקות כמו טווייה, קליעה, אריגה ושם נחשפתי למקורות היהודיים, כי במשטר של ברית המועצות יש התכחשות לדת, לאלוהות ולרוחניות שבדת. בעבודה בפארק, נחשפתי לרוחניות של היום-יום, כפי שמופיעה בתלמוד.
“כחילונים, אנחנו תופסים את התלמוד מהצד האדמיניסטרטיבי שלו. אומרים ‘תעשה’ ו’אל תעשה’ ופחות מתעמקים ברציונל. התלמוד נכתב כדי להקל על החיים ולא כדי להקשות. את הדברים האלו למדתי ונחשפתי לזה בעבודה בפארק. סביר שלא הייתי נחשפת לזה במקום אחר”.
איתי
מה את עושה בחיים בתקופה זו?
סופי: “התחלתי לפתח את החווה, תוך כדי העבודה בקצרין העתיקה. ראיתי שהשילוב לא עובד טוב והחלטתי להשקיע את כל מרצי בחווה.
“אני מתנהלת במספר רבדים. אנחנו גוף נפש ונשמה. כל ההתנהלות שלנו מתבצעת בשלושת הרבדים האלה. ההתנהלות שלי בחווה בנויה גם כן על שלושת הרבדים. להיות נוכחת לא רק פיסית, אלא גם אנרגטית, בתוך המעשה שאני עושה.
“אם אני שוטפת כלים, אני מקשיבה לקול של המים, אני מסתכלת על הסבון. להרבה עבודות בבית, יש תכונה מדיטטיבית כמו לתלות כביסה ולשטוף כלים. הרבה עבודות שהן שאלה של בחירה – איך מסתכלים עליהן. האם זו מטלה, או להיות נוכח באותו הרגע ולקחת את זה כהזדמנות להתנתק מהדברים האחרים? זה נכון, פי כמה וכמה, בעבודות בחווה. אם אני עושה תערובת בוץ לבנייה, אני שמה לב לגרגירים ולקש שמתערבבים עם המים ואני חשה בידיים את צמיגות החומר. אני מתחברת גם ברובד הרוחני לאימא אדמה. זו רק דוגמה אחת למה שקורה לי, כשאני עובדת בחווה.
“אני תמיד אומרת שאני אדם עשיר. יש לי שני בתים, הבית הפרטי שלי והחווה, שהיא גם הבית שלי.
“איתי, הבן שלי, נולד בשנות ה-80′ עם הרבה מומים וסימפטומים לתסמונות שונות, בלי התסמונת עצמה. יש לו קצת CP , קצת ג’ון סמית, קצת אוטיזם ובעצם, קצת מכל דבר. בגלל שאין תסמונת ספציפית, הוא נופל בין הכיסאות. אף גורם לא לגמרי מקבל אותו, כי יש ל הכול מהכול. רק איל”ן בגולן מקבלים אותו.
“איתי לא מדבר, אבל מתקשר בסימנים של ‘כן’ ו’לא’ ודרך לוח אותיות, כך שמי שרוצה להבין אותו, מבין.
“בארבע שנים האחרונות, הוא גם מטופל בדיאליזה, כי הכליות שלו הפסיקו לתפקד. אנחנו נוסעים שלוש פעמים בשבוע לטבריה ובעקבות זה, פעילות החווה הצטמצמה מאוד.
“החווה בנויה על שלושה רבדים. ברובד הפיסי, אני ומאיר החלטנו לחזור לשטח הזה שעמד ריק עשרים שנה, כי בשנות השמונים, נאלצנו למכור את עדר הכבשים והמקום התרוקן. כשחזרנו, אמרנו שנחזור בקטן, בלי השקעות גדולות, לאט לאט.
“ברובד הרוחני, מי שעזר לי בהקמת החווה זה הבן שלי, איתי. באחת המדיטציות של דמיון מודרך, אמרה לנו המנחה, שאנחנו הולכים במדרגות ונכנסים למרכבה ושם פוגשים את המורה הרוחני. אני רואה שם דמות וזה איתי, הבן שלי. מדי פעם, הופיע לי שוב במדיטציות. באחת מהן, לקח אותי ביד ועלינו למקום שהרגשתי בו חום, אהבה וחמלה. אמרתי לו שאני רוצה מקום כזה בעולם הגשמי והוא אמר לי לבנות את החווה.
“למעשה, הוא מלווה אותי מאותו רגע ועד היום, בליווי רוחני”.
זוּלה מפסולת קשה
איזו פעילות מתקיימת בחווה?
סופי: “בעבר, היו בחווה פעילות אקולוגית ומלאכות עתיקות, סיורים מודרכים. הייתה במה פתוחה, עם מקום ליצירה למוזיקה ושירה. הייתה תנועה ערה של מתנדבים דרך ‘wwoof ישראל’, שזה ארגון בין-לאומי שמקשר בין מתנדבים שרוצים לעבוד בחוות אקולוגיות לבעלי החוות.
“הגיעו מתנדבים מכל העולם. מצרפת, נורבגיה, ארצות הברית, אנגליה. הגיע אפילו מתנדב בן 69, מברזיל. הם עבדו בבנייה בבוץ, בערוגות, בעישוב, בכל הדרוש לחווה ותוך כדי עבודה, למדו על ‘פרמה קאלצ’ר’. בתמורה להתנדבות, הם קיבלו מזון צמחוני בסיסי ולינה בחדרי הבוץ”.
מהו החלק האהוב עלייך בחווה?
“הפינה האהובה עליי זו הזולה של הפסולת הקשה. היא ממוקמת במקום בו יש רוח מערבית מרעננת ונעימה, כמעט בכל שעות היום. זו פינה להתבודדות בשבילי ואני מנצלת אותה למדיטציה, קפה של בוקר ובערב, לסיום היום עם השקיעה.
“הפינה בנויה בצורה של קונסטרוקציה ממולאת בפסולת קשה. הכול עטוף בשכבות של בוץ וקש והחלק החיצוני זה חול ומים. הפינה נבנתה על ידי מתנדבת בשם יובל, שהייתה כאן בקיץ האחרון”.
ספרי על פריט אהוב במיוחד
“גלגל הטווייה, שקוראים לו גם כישור. הוא בבחינת ‘מקשר’ אותי אל העבר, גם לפארק קצרין העתיקה וגם לתלמוד. הגלגל נותן לי הצצה גם לעתיד, כי משבר האנרגיה יגיע ואז אנשים שידעו להפעיל מכונות ללא חשמל ולהדליק אש ללא גפרורים, הם אלה שישרדו.
הגלגל שייך לשרה גליקמן, אחת העובדות הוותיקות והמובילות בפארק קצרין. היא השאילה לי את הגלגל לפני כ-15 שנה והוא כאן.
“לתפיסתי, הכול מושאל לי. שום דבר לא שלי. אני מכנה את עצמי ‘שומרת הגן’ ולא בעלת החווה. אני שומרת על העצים והאדמה”.
קיר החלונות
מהי הקנייה האחרונה שלך לחווה?
סופי: “קיר החלונות הוא הדבר האחרון אשר נבנה בחווה. זהו למעשה מושג ארכיאולוגי בכורזים, אז אני קצת גונבת את המינוח. הקיר בנוי מחלונות משומשים ואנחנו עשינו בהם שימוש חוזר. לכל פריט צריכים להיות שלושה שימושים. הקיר הוא גם מחזור של חלונות, גם משמש להחדרת אור וגם עוצר את הקור”.
מהו החלק בחווה שמייצג אותך?
“כל החווה היא אמנם אני, אבל היא גם כל כך הרבה אנשים אחרים. כל דבר נעשה על ידי מתנדב אחר. השילוב של אנשים שעברו דרך החווה, ביני לבינם, ובין החווה לבינם, הוא כל כך עמוק, שקשה לי להפריד ובעצם, החווה מייצגת את כולם.
“מה שמייצג אותי פה זה הרוגע, השקט וזרימת האנרגיה. לא משהו פיזי”.
האם היית משנה משהו בחווה?
“בוודאי, כל יום אני משנה. הייתי רוצה להוסיף עוד שירותים, מנבטה ולשנות את המטבח. המטבח קר מדי ולא מזמין. הוא מתכתי מאוד והייתי רוצה לשנות אותו”.
האם יש משהו שחשוב לך להביע?
“בעשייה אמתית ואקולוגית, צריך לזכור שבסופו של דבר, צריך לשתף אנשים בעשייה. לעבוד רק שש שעות, גם זו אקולוגיה. לעבוד בתנאים שמותאמים לגוף האנושי ולא בשעות החמות של היום, זו אקולוגיה. לתת תמורה הוגנת לעובד, זו גם אקולוגיה. לא לעבוד בשישי ושבת ולאפשר להם לחיות ולעשות עוד דברים, זו אקולוגיה. ההתחשבות בכל הגורמים מאפשרת את הזמן לאינטראקציה החברתית בין האנשים בחווה.
“בתלמוד יש אמרה שאומרת שאתה לא יכול לבקש מאדם שמגדל שום להשאיל לך ראשי שום, כי זו הפרנסה שלו ואתה גורע מהפרנסה שלו. זה אותו דבר ואני לא מוכנה לגרוע מהאנרגיה של האחר. זה חלק מהאקולוגיה, לטעמי.
שום דבר בעשייה או בחווה לא שווה, אם אני לא עושה את זה למען אנשים אחרים”.
