תערוכת הצילומים “רוחות מלחמה,, של הצלם מיכאל גלעדי, “פלאש90”, נפתחה לפני כחודשיים בהיכל התרבות, בקצרין. פחות כיפות ברזל וטנקים שיורים, יותר האנשים של המלחמה. אוצרת: עדה בארי-סימוניץ

לפני כחודשיים, נפתחה בהיכל התרבות קצרין, התערוכה “רוחות מלחמה”, של הצלם מיכאל גלעדי. האוצרת היא עדה בארי-סימוניץ. גלעדי חי בגולן מזה כשני עשורים ומצלם עבור סוכנות העיתונות “פלאש90” ובשנתיים האחרונות, התמקם בקצרין, לא רחוק מהסטודיו לצילום החדש שפתח ושממוקם באזור התעשייה בעיר. 
בתמונות, מיכאל מתעד את חיילי צה”ל והאזרחים בגולן שמושפעים מהמלחמה, מאז תחילת הלחימה בשבעה באוקטובר

עוד לפני שנדבר רגע על התערוכה, ספר לנו על הצילום שלך בשגרה, במירכאות, מה אתה ואיפה אתה מצלם, איפה זה מתפרסם?

מיכאל: “אז בעצם, סוכנות ‘פלאש90’ היא סוכנות עם משהו כמו 30 צלמים, פרוסים על כל הארץ, בירושלים, בתל אביב, באיו”ש, גם בעזה ואני הצלם שלהם ברמת הגולן. אני מכסה בעצם את כל מה שקורה בגזרה שלי, שזה רמת הגולן, מהחרמון עד הכנרת, לאו דווקא צבא, אירועים שונים, ביקורי אח”מים, פוליטיקאים, תרבות וספורט, מטיילים וכמובן, צבא ואירועים על גדר הגבול עם סוריה”.

בעצם, אין לצלם עיתונות שגרה? זה מתי שקורה משהו, קוראים לך

“אף אחד לא קורא לי. אני זה שיוזם, זאת שיטת העבודה. אני מכיר את השטח כמו שצריך ואני מחפש את העניין, איך לייצג את הגולן בעיתונות הכללית. התמונות נשלחות למערכת על בסיס יומי והמנויים של המערכת, של הסוכנות הזאת, הם כל ארגוני החדשות בארץ וגם מחו”ל, בדרך כלל מערכות קטנות יותר, שאין להן צלמים משלהם. הם שולפים את התמונות מסוג של בנק תמונות, אבל בנק תמונות שעדכני חדשותית, כלומר כל יום יש תמונות חדשות מכל מקום בארץ. אני תורם את חלקי מהצפון, מרמת הגולן, גבול סוריה”.

לאו דווקא צמוד לאיזשהו סיפור כל פעם?

“ממש לא, כל מה שקורה – אני מגיב, אם זה צבא, ביקורים, אם זה אירועים, מזג אוויר…”.

יש הרבה בגולן, אז עכשיו, כשהתחילה המלחמה, מה ראית? מה צילמת? הרי המלחמה בדרום, או פה בגבול הצפון, בגליל, פחות מורגשת בגולן. או שאני טועה?

“ממש לא. כל העיניים היו נשואות לכיוון הדרום, לקיבוצים ולמושבים של עוטף עזה, ללחימה. אותי פחות עניין לצלם יירוטים של כיפות ברזל ותותחים יורים, או טנקים. אותי עניין יותר הצד האנושי וזה מה שחיפשתי, את האנושיות של המלחמה. הרגשתי שזה אירוע היסטורי. זה עדיין אירוע היסטורי שממשיך, לצערנו וניסיתי לתת ביטוי לאנשים המדהימים שנמצאים כאן בגולן, חיילים, או אזרחים”.

בין שמחה לכאב

מכיוון שקצת קשה להראות הרבה תמונות, אתה יכול לתאר במילים איזה רגעים תפסת, או סיפור אחד מאחורי תמונה אחת?

מיכאל: “התערוכה בנויה מ-70 תמונות שמציגות סוג של פסיפס אנושי של מה שאני מרגיש וחווה פה בצפון. אז כמובן יש המון צבא, יש אימוני צבא, יש אזרחים שדואגים לחיילים ומכינים להם אוכל, יש לא עלינו לא מעט הלוויות. ניסיתי לשזור איזשהו חוט בין כל האירועים האלה בין שמחה לכאב, בין שגרה לחירום, בין העורף לחזית, שבעצם, היום קצת התבלבלו כל המושגים האלה. ניסיתי להציג את זה בצורה של פסיפס שאנשים עוברים בתערוכה ומקבלים איזו תחושה של מה עברנו, כי אנחנו צמודים לחדשות ויש כל הזמן מידע חדש וניסיתי לעשות איזה סוג של פוס של חמישה חודשים ולהבין מה חווינו בחודשים האלה”.

יש איזה סוג של יתרון לצלם את האנשים המוכרים, הנופים המוכרים? אתה רוצה באמת לספר להם איזשהו סיפור, להזכיר להם דרך התמונות והתערוכה? יש מאחורי זה איזשהו מסר?

“ניסיתי להסתכל דרך העינית במצלמה עם רגש, לא רק בהלוויה שזה הדבר הכי קשה לצלם עיתונות לצלם, אבל גם חיילים שאומרים לי שהם ‘מקווים שזו לא התמונה האחרונה שלהם’, את מבינה? יש פה משהו קשוח, קשוח מאוד. ניסיתי להימנע מזה. לצערי, מניסיוני ומניסיון הקולגות שלי, צלמי העיתונות האחרים, זה קורה. אנחנו מצלמים אירועים צבאיים, אנחנו מתלווים, אפילו בטלוויזיה בחדשות מראיינים מח”טים, מג”דים וכאלה, ואחרי זה שומעים על פציעתם, או נפילתם, זה מאוד קשה וניסיתי לנגוע בזה בעדינות, ברגישות ולהעביר את זה איכשהו לקהל שמתבונן”.

מה עם התושבים המקומיים, אגב?

“אני מכיר הרבה אנשים פה. עברתי מהמרכז לגולן לפני 20 שנה, אז, כן, גם כיתות כוננות, גם נשים שמבשלות אוכל לחיילים, אחרי שהן סיימו עם הילדים שלהם וניסיתי באמת לשזור איזשהו חוט שהתמונה הכללית היא בעצם ההרגשה של מה שחווינו בחמשת החודשים האלה, בראייה גם היסטורית, אבל גם רגשית”.

לפעמים אנחנו צריכים לזכור את עצמנו. לכל אחד יש סיפור ועם התמונות שלך זה יכול באמת להנציח את הרגע, ולהיזכר בזה.

“הפרויקט הבא, שהוא קצת קשוח, יהיה המחלקות השיקום. החדשות מלאות בשמות של חטופים והרוגים לא עלינו ויש לי תחושה שהמון משפחות ישראליות יושבות עכשיו ליד מיטת בנם, אחיהם, או אביהם בבתי חולים, במחלקות שיקום, בכירורגיה, בפיזיותרפיה וקצת לא שומעים עליהם. אצל רובם אלה סיפורים נסיים, כי הם עדיין חיים, אומנם פצועים, אבל הם עדיין חיים ואני רוצה לתת להם את הקול, את הכבוד המגיע להם ואת תחושת ההוקרה, הכרת התודה לאנשים הצעירים והמבוגרים, שעזבו הכול בשבת אחת וחזרו, לא כולם שלמים”. 

ביניים: פורים

מיכאל: “מכיוון שאנחנו רגע לפני חג פורים, כמובן שאצלם גם השנה תמונות פורימיות של משפחות מחופשות בסטודיו, מסיבות פורים וכמובן שאמשיך להעביר קורסים של יסודות הצילום המעשי לחובבים צעירים יותר וצעירים פחות וסדנאות חוץ לשיפור הרמה הצילומית של צלמים מתקדמים יותר”.

התערוכה, המוצגת במבואה של היכל התרבות קצרין, בה ביקרו מאות תושבי קצרין והגולן, כולל תלמידי תיכון רבים, עדיין פתוחה לקהל, בימים א’-ה’, עד חודש אפריל 2024. 
מוזמנים להיחשף לתערוכה מרגשת, דרך נקודת המבט הייחודית של צלם עיתונות החי ועובד כאן בגולן.