ביום חמישי שעבר הובאה למנוחות בבית העלמין בקצרין רוחה-רחל בן דוד, והיא רק בת 57. אמא הלאת עוצמה, סבתא מדהימה, אחות מלאת נתינה, רעיה אוהבת, אישה עם לב ענק, תמיד מלאת חיוניות, חמלה ונתינה. מלאכית ומלכה אמיתית, יהא זכרה ברוך
בבית הקברות, בתוך קהל האלפים, חיפשתי אותה. כאשר צנחו עיניי על ראש עטור תלתלים שפסי חן בהירים גולשים בהם, לחשתי: רוחה? רוּחֽתׅי? כפי שקראתי לה.
נואשת חיפשתי את דמותה הגבוהה, מלאת החן ועליצות החיים, שאצה להושיט ידה בכל אירוע, כמו גם בכל לוויה. לעולם נשאה זר להניח או בקבוק מים להשיב רוחם של אבלים. סירבתי לומר לעצמי שנגמר.
צעקות עלו מקהל האבלים, והם צדקו: כאשר מלאך נחטף מתוכנו, צריך לצעוק עד לב השמים; הרי יש להם שם כל כך הרבה מלאכים, וכאן עלי אדמות – כל כך קצת. אז מדוע?
ליד גל הפרחים אמרתי לה – רוחתי, תודה על עוצמת חיבוקך ולבך הענק. אנא, היי עוד קצת אתנו. אישה לידי אמרה פשוט: היא לא צריכה להיות כאן.
רוחה-רחל בן דוד, הובאה למנוחות בבית העלמין בקצרין ביום חמישי שעבר, ואחר כך – אלם ירד על היישוב. תחושה שאפשר היה להקשיב לדממה בקהילה האבלה על יקירתה שנקטפה והיא רק בת 57.
כל סנטימטר בבית משפחת בן-דוד בהרחבה בחד-נס, נושם – רוחה; מעיד על טעמה הסוער והמוקפד, על חום לבה, מסירותה ואהבתה ליופי, על היותה אישה במלוא היקפו של המושג.
צעירים יושבים עם ילדיה שבגרו – הבנות, יבל”א, מאור, לי ובר והבן דור; רמת הגולן כולה כאן לחבק ולהוקיר את זכרה עם הבעל רמי, עם המשפחה והאם ששכלה את בתה ואת בנה יוסי לפניה.
“היינו תשעה”, אומרת האחות ציונה לוגאסי, “אחי יוסי הלך לעולמו לפני 17 שנה ועכשיו רוחה, קשר עז היה ביניהם, שניהם נטמנו באותו תאריך.
ציונה ממשיכה: “ליד קברה אמרתי לגיסתי שאיני מסוגלת לעזוב אותה, לאחר החודשיים שהייתי לצידה מאז החלה לחוש ברע ועד למותה. ‘אינך משאירה אותה לבד’, השיבה, ‘יוסי פה ללוות אותה, את משאירה אותה אתו. משהו אצלי פשוט הרפה אז, קמתי והלכתי”.
“רוחה הייתה הבת האמצעית בינינו. גדלנו בחצור הגלילית להורים קשיי יום, שלא החסירו מאתנו דבר, ויותר מכל – חינכו לערכים ואהבת הזולת. כאשר בגיל 23 נישאה לרמי, מפקדה בצבא, הקימו בני הזוג את ביתם בקצרין, ממש בראשיתה, והגיעו מידי שבת עם רכב צבאי: חבר’ה, הולכים לטיול! הרי לא היה מי שיעשה זאת למעננו. היא הייתה לנו סגנית-אמא. כאשר היה לנו חבר – קודם כל הבאנו אותו אל רוחה ורמי – שיאמרו דעתם. אם רמי ורוחה היו אומרים – זה זה! אז זה זה.
“רוחה הייתה העוגן שלנו, הקול השפוי; בעת משברים היא תמיד הייתה שם, מעלה נקודות אור שיכלו להכניס אותנו לראייה אחרת. מאוד אהבנו את ה’תיקתוק’ שלה, בביגוד, במראה, בבית. לפני חג היה צריך לעבוד קשה – שהבית יעמוד במבחן. ואז הייתה מגיעה עם איזה כד, מניחה מגע שחסר והכל הפך מושלם. היא האדם היחיד שנותן מתנות לאורחיו… בחגים ציפו לאורחים מתנה וברכה בכל צלחת. הדברים הקטנים האלה עשו אותה מאוד גדולה.
“היא הקימה משפחה והייתה אימא ורעיה למופת, דומיננטית מאד, מפיקת האירועים המשפחתית, מעניקה לכל חג את מגע העיצוב האחרון – השולחן, הנרות, הפרחים והכל היה נראה אחרת… וחיה את החיים. החג המיוחד שלה היה שבועות. ‘כולם מגיעים בלבן’, ציוותה, ‘כולם מניחים זר על ראשם’, ואנחנו צייתנו.
“כשמאור נולדה היא קנתה המון ספרים וקראה בלי סוף. צחקנו עליה: את מגדלת את הילדים לפי הספר… ובעקבותיה גם אנחנו מיהרנו לגדל את ילדינו – לפי הספר של רוחה.
“בראשית דרכה כאדם בוגר היא עבדה בתנועת המושבים, הדריכה נוער שוליים ונערי רחוב בחצור, בצפת ובגליל. בקצרין עבדה כמזכירה ברשות ובסוף הדרך – ב-15 השנים האחרונות – במחלקת הרווחה, המקום שהכי מתאים לה.
היא היתה פעילה ביותר, מעורה, נמצאת בכל המקומות, תמיד שמה חותם. לאמי, שכל כך בכתה בהלוויה, אמרתי: אשרייך שגידלת ילדים כאלה, שמעי כיצד אנשים מדברים עליהם, איזה ערכים נתתם לה! איזו אהבת הזולת, דאגה, חרדה לכבוד האדם.
“מה היא אהבה? – רוחה למדה המון, ידעה ליצור מכל דבר, אך הכי אהבה את ילדיה. היא הייתה לביאה ממש, נכונה להילחם ולהפוך עולמות ואומרת לנו: ‘אין בעיה, אני מעמידה סוללת עורכי דין…’ ומאד אהבה את רמי, זוגיות כמו שלהם לא הייתה ולא תהיה. מישהו אמר שלא מיצתה את החיים. ממש לא נכון! היא אכלה את החיים; יצאה, בילתה, טיולים, רקדה, והכל עשתה עם רמי. היא אהבה את החיים ומיצתה אותם – ממש עד תומם.
“כאשר לפני חודשיים הודענו לה על נסיבות מחלתה, היא הורידה מסך. רוחה הייתה צריכה להיות או מאה-אחוז-רוחה, או לחדול. לאחר שהבינה שלא תחזור למה שהייתה אמרה לי: אני מרפה. לא הייתה מוכנה להתפשר.
היא החליטה לעזוב את העולם מטופחת כמיטב יכולתה ולהיפרד בביתה, מבני משפחתה ואמה שעטפו אותה. ביום שלישי, כאשר נודע שזמנה קצוב, היא ביקשה לראות את כולם. היה חשוב לה להיפרד מכל אחד אישית: מהילדים, מרמי ומבני המשפחה, לומר כמה היא אוהבת אותם והייתה צלולה עד הסוף.
“כן, היא לקחה את החיים בכמויות גדולות. תמיד זוהרת, תמיד ‘מתוקתקת’, מלאת חיוניות וגם – חמלה ונתינה. הכילה את כל העולם, ונפלא מאתנו כיצד היתה מעורבת בחייהם של כל כך הרבה אנשים ובעוצמות כאלה. היא ממשיכה ונמצאת בכל אחת ואחד מילדיה, והיא תמשיך להיות בהם”.
אהבנוך רוחה, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
מתוך דברים ליד הקבר, שנשאה רחל מועטי, מנהלת מחלקת הרווחה.
רוחה יקירה,
מאז הבוקר מתנגן בליבי השיר “עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון” (משלי לא 25).
חיפשתי מדוע ספר משלי משבח את האישה על לבושה ומצאתי – “הנפש שלה לבושה במידות טובות של עוז – גבורה וחריצות, והדר – חסד ואצילות. יש לה חוש הומור והיא שוחקת מהיום הראשון ועד ליום האחרון”.
ואכן – מלבושייך רוחה לבושים לגוף, לנפש ולנשמה.
במחלקה לשירותים חברתיים הכנסת רוח חדשה, משובבת, שמחה, עליזה ומחייכת, עם נגיעה מיוחדת של יופי והדר. שרתת את הציבור בנאמנות, מסירות, חריצות ואכפתיות תוך ביטול המושג “בירוקרטיה”. אפילו שמך רוחה התחרז בחן ובנועם עם הרווחה.
בכל מקום שנגעת ידעת ליצור ממלכה, אך הממלכה האמיתית והמשמעותית של חייך הייתה המשפחה היקרה שלך, שיחד עם אישך היקר – רמי, בניתם משפחה לתפארת עם הנסיכות מאור, לילוש ובר, והנסיך המהולל – דור. התרחבה המשפחה והתרחב הלב עם החתן רביב והנכד המדהים עברי, שצבע את חייך בגוון סבתאי חדש ומיוחד.
כולם אצלך נסיכים, כי את מלכה, לא רק מלכת המדבר, אלא מלכה של חיים, של שמחה, של שפע ואושר.
…טרגדיה קשה פקדה את משפחתכם עם האובדן של יוסי היקר, והנה עוד מכה נוחתת, מכת מחץ בבטן הרכה, שגודעת באיבם חיים מלאים, שמחים ומאושרים. קשת של חיים ססגוניים ומלאת גוונים שחץ שובר אותה.
קשה לנו כאן בלעדייך רוחה, בהיעדר רוח החג המיוחדת שלך תוך עזרה לניצולי שואה, קשישים, משפחות, יחידים ובכלל, בגיוס משאבים ובסיוע לאנשים לחגוג את החג בכבוד, ובכך הרגשת כאילו זכית בפיס! אכן כך.
מי יתן כי תהיי מליצת יושר ותבקשי רחמים שם למעלה במרומים על ילדייך היקרים, אישך האהוב, אחיותייך ואחייך המחבקים, ועל אמא היקרה- מארי.
יהא זכרך ברוך, מלכה אמיתית”.
כשאימהות נעשות עצובות,
זה פתאום כל כך קשה.
אני אוהבת כשאימא שלי צוחקת
אני פשוט… נורא אוהבת את זה.
כי, כשהיא עצובה ויש לה דמעה
קטנה שזולגת על כל הלחי
אני יודעת שבקול שלה היא שותקת
אבל זה כמו אצל ילד, בכי.
אז אני מלטפת את אמא שלי
ואני משוחחת עם אמא שלי
ואני דואגת לאמא שלי
ואני אוהבת את אמא שלי.
עוד לא עברו חודשיים מאז שהבנו שאת חולה.
וזה גרם לך להיות כל כך עצובה…
עדיין, גוננת עלינו, לא בכית, אמרת שהכל יהיה בסדר.
כך תמיד היית וכך תמיד תשארי בזכרוננו.
חזקה, עוצמתית, רוחה שמנהלת את העולם!
גידלת אותנו באהבה והשקעה אינסופית.
גרמת לנו להעיז לחלום חלונות גדולים ונתת לנו
את הביטחון להגשים אותם.
הזוגיות שלך ושל אבא תמיד הייתה מקור עוצמה וגאווה
לכולנו. חברות, כנות ופרגון הדדי.
ומתוך כל העוצמות האלה שלך, תמיד נתת לכולם
בחיוך, בכיף, באהבה גדולה.
היית רוחה של הרווחה, רוחצ’ה של האחים, רחל של האחיינים,
כל מפגש משפחתי הפך להפקה חגיגית, כל אירוע בקהילה
הפך למסיבה בלתי נשכחת. והכל בניצוחך!
אהובה שלנו,
סבתא מדהימה, אחות מלאת נתינה, רעיה אוהבת
ואמא מלאת עוצמה.
הראש לא תופס מה איבדנו. שמרי עלינו מלמעלה
את נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו.
“לחיי התמימים ודוברי האמת
וכל החיים את חייהם באמת
שזוכרים את השמש ונוגעים באור
שיודעים אהבה שאינה בת חלוף”.
נוחי על משכבך בשלום,
אוהבים אותך, המשפחה.
