קיבוץ אורטל, 900 מ’ בגובה, משקיף על הנוף המדהים של צפון הגולן. אזור משקי מפותח, הקיבוץ כולו מטופח, אפילו דרך המערכת מושקעת
בשבת קיצית, קרה וצלולה, אנחנו מעפילים לקיבוץ אורטל, השוכן בגובה 900 מ’ מעל פני הים ושוב אנחנו אל מול השער הצהוב הנעול. הדבר לא עוצר אותנו ואנחנו מחנים בתחילתה של דרך המערכת ויוצאים מהרכב. הנוף שוטף את כל ההוויה. מרחבי צפון הגולן עטויים בכרמים, שטחי מרעה, והרי געש. כדי להביא את התמונה לכלל שלמות, עיטרנו אותה בטורבינות רוח. באזור המשקי של הקיבוץ מגוון פעילויות – פינת חי, כמותה לא ראינו בקיבוצים האחרים ובסמוך, בתוך מבנה מלאכה חסר חן, מתגלה חדר הכושר. המקום מאובזר היטב במיטב מכשירי העינויים ומרלה מתקנאת וטוענת שבמתנ”ס של בני יהודה הציוד דל יותר. ממשיכים לחוות הסוסים, שם מתרגלים ילדי אורטל טכניקות רכיבה ומשם, למבנה תעשייה שעליו מתנפנף בגאווה הדגל התאילנדי. הצצה פנימה מגלה שכמו בכל יישוב חקלאי המכבד את עצמו, גם כאן הוקם מאחז של מתנחלים תאילנדים, המגשימים את חלום העבודה העברית. האזור כולו מנוקד בשטחים בהם מגדלים פרוטאות והדבר מוסיף עוד נקודת חן לקיבוץ.
בסמוך, נמצאת רפת צפון הגולן. כ-600 חולבות מאכלסות את המקום ואליהן מתווספים עגלים לפיטום, עגלי חלב ביונקייה ועוד אומרי “מו” למיניהם. המוצר העיקרי כאן הוא חלב, אבל נראה שכמות הזבל שמייצרות הפרות אינו קטן בהיקפו מזה של החלב. גם ריח הניחוח העולה באוויר מעיד על הבעייתיות הסביבתית של התעשייה הזאת. בימי המאבק על הגולן, היינו מביאים לכאן את האורחים הרבים, על מנת להראות להם את הרפת הגדולה והמודרנית ביותר במזרח התיכון, אולם מאז נלקח התואר מרפת הצפון ועבר לרפתות אחרות.
בדרכנו חזרה אל דרך המערכת, אנחנו עוברים ליד הנגרייה של אודי חבר, שמלבד העיסוק בנגרות הוא נחשב לגורו של המוזיקה היוונית באזור. עד כאן שמענו מוזיקה ישראלית בחוות הסוסים, מוזיקה ערבית ברפת, מוזיקה חאילנדית במפעל והיה נחמד לסיים עם מוזיקה יוונית, אבל אודי יצא ללימודים והנגרייה שלו סגורה.
דרך המערכת מטופחת במיוחד וגולשי גלגיליות ימצאו אותה מתאימה לפעילותם. מבעד לעצי החורש, מציצות בקתות העץ של בית ההארחה המקומי, הנראות כאילו נלקחו מגלוית נוף שוויצרי.
שער בגדר מוביל אותנו אל בית הקברות הקטן של היישוב. האתר מטופח במיוחד ואנחנו מגלים בו את קברו של מיכאל אמיר, מעין זיוון. מיכאל, הזכור לנו מפעילותו בוועד ישובי הגולן, נפטר לאחר תקופה ארוכה בה סבל ממחלת הסרטן. על קברו חרוט: “במלחמתו בסרטן ידע כי הדרך אינה לברוח מן המוות, אלא לקדש את החיים בכל רגע נתון”. מסביב, ניתן לראות כמה חושות מהתקופה הסורית. עיון במפה ישנה מגלה שכאן שכן הכפר דלווה, שלא הותיר שרידים רבים, מלבד זיכרונות מימי המילואים, בהם שירתנו בבסיס סמוך, שנשא את שם הכפר.
הקיבוץ מוקף בשטחי אימונים של צה”ל. היום שבת והחברים יכולים לנוח, אבל בימים כתיקונם, רעש תותחים ומקלעים מהווה כאן שיגרה יום-יומית.
בסמוך לדרך המערכת, מתגלים לעינינו שני מבני מגורים בעיצוב מודרני המכילים ארבע יחידות דיור משפחתיות. אבי, תושב המקום, מפסיק את כיסוח הדשא, כדי לספר לנו שהוא ומשפחתו מאסו בחיים העירוניים בחולון ובחרו באורטל כביתם. על מנת להתקבל לחברות נדרשו לשלם סך של 50,000$ וקיבלו בתמורה בית מרווח בקיבוץ מטופח. בני הזוג עובדים מחוץ לקיבוץ ונראים מאושרים.
חדר האוכל – מרכז העניינים
הקפת הקיבוץ הושלמה ואנחנו נכנסים אל לבו של היישוב. בכניסה, מגרש חנייה רחב ידיים ממתין בסבלנות ללקוחות. בסמוך לו, חדר האוכל שהוא המוסד המרכזי כאן. המקום משופץ ומטופח ומהווה במה מתאימה לצילומיה של הצלמת המקומית המצליחה, רינה נגילה. על המטבח מנצח השף מנדל ויש הטוענים שבישוליו הם הסיבה העיקרית להצלחת הקיבוץ.
מחדר האוכל, עוברים למועדון, בו מתנהלת הפעילות התרבותית של החברים. המקום מוכר לנו, מפני שבשנים האחרונות עשינו לנו מנהג לשהות בקיבוץ במהלך יום הכיפורים והתפילות ביום זה מתקיימות כאן. מעבר לתפילות, אנחנו עוסקים גם בתכנים של היום הקדוש על פי משנתו של “הרב” אורי הייטנר, חבר הקיבוץ.
הברכה הסמוכה מכונה בפי המקומיים – “השלולית” והיא מיועדת בעיקר לפעוטות. גם אלה יכולים לשכשך במים בחודשי הקיץ בלבד. ביתר השנה, הרחצה מותרת לדובי קוטב בלבד.
כל הקיבוץ טובל בחורש עבות של עצי אורן, ועולה השאלה מי קדם למה – החורש לבתים או הבתים לחורש. התשובה ניתנת כאשר צופים בדגם של טחנת רוח שהוצבה בנקודה הגבוהה ביישוב. הטחנה כמעט שאינה נראית מבעד לעצים שסביבה, בעוד שכשהוקמה הייתה הגבעה חשופה לחלוטין.
סמוך לאחת החניות, נמצאת פינת לאשפה מופרדת, המעידה על דאגת היישוב לאיכות הסביבה.
בתי המגורים מעידים על ההיסטוריה של היישוב. הראשונים גרו באשקוביות, המשמשות היום את האורחן.
אחר כך, נבנו בניינים דו-קומתיים ומהם עברו לבתים חד-קומתיים צנועים ועטורי חתימת רעפים. ימי אריק שרון הביאו לבניית בתי מידות מצוידים בגגות רעפים לתפארת ואחרונים חביבים הם הבתים העכשוויים, בהם זכו עד כה רק הנקלטים החדשים. בין הבתים יש מרחבים פתוחים, מגרשי ספורט, בתי ילדים בשפע ויותר מכול – בולטים מגרשי חנייה המבטיחים, אם לא מכונית לכל פועל, אזי לפחות מקום חנייה לכל קיבוצניק. כאן המקום לציין שקיבוץ אורטל היה הקיבוץ הראשון שהתיר לחברים להחזיק רכב בבעלות פרטית.
לפתע, אנחנו מזהים את משפחת נקש נערכת לארוחת צהרים בגינה. אנחנו מוזמנים להצטרף וזו ההזדמנות לחוות את היישוב גם מנקודת מבטם של תושביו.
קיבוץ אורטל הוא הקיבוץ היחיד בגולן שלא עבר הפרטה. מצב זה אינו מעיד בהכרח על יציבות וחברי הקיבוץ נמצאים בצומת דרכים, המחייב אותם לקבל החלטות קשות על עתידם.
אחרי חמש שעות של סיור בשבילי הקיבוץ, אנחנו מסיימים בגינת צמחי המים המרהיבה של אורי מוסנזון, בה משייטים דגי זהב. זה המקום להביע משאלה שחברי אורטל יקבלו החלטות נכונות וימשיכו לבנות יישוב לתפארת הגולן. אמן.
