בשבוע שעבר, הייתי בהופעה של אהוד בנאי, בכפר קצרין העתיקה. אין לי מילים לתאר עד כמה הלב שלי התרחב בהופעה הזאת
מאת: נועם בן אלי, קצרין
בשבוע שעבר, הייתי בהופעה של אהוד בנאי, בכפר קצרין העתיקה. הבית שלי די קרוב לשם, אז הלכתי ברגל. אין לי מילים לתאר עד כמה הלב שלי התרחב בהופעה הזאת. אהוד בנאי הוא הזמר האהוב עליי ביותר ומעולם לא הייתי בהופעה שלו קודם לכן.
בחמש השנים האחרונות, מאז שעברתי מהמרכז לקצרין, יצא לי להיות בהרבה הופעות חיות ברמת הגולן. למעשה, בזמן הזה הייתי ביותר הופעות חיות, מאשר בכל השנים שבהן גרתי במרכז. איפה שהכול היה קרוב, אבל לא נגיש לי.
כמו ששיתפתי בעבר, אני מתמודדת עם פוסט-טראומה. אני מנהלת אותה היטב, אפשר אפילו לומר שביד רמה. אך יש פעמים שהטריגרים גדולים מדי.
למשל; מקומות סגורים, הומי אדם, צפופים ורועשים, הם מקומות מטרגרים מאוד עבורי. אני צריכה אוויר ומרחב סביבי. כשחשבתי על מעבר לצפון, אחד השיקולים למעבר, היה הרצון למרחבים ושקט.
על מופעי תרבות בכלל לא חשבתי, אם לומר את האמת. הייתי בטוחה שלא יהיה פה מבחר וגם אם כן, הופעה זו הופעה. זה צפוף ורועש ומטרגר כך או כך, אז לא בניתי על זה. אבל מהר מאוד הופתעתי לטובה. כל כך הרבה הופעות באוויר הפתוח, בלי דוחק ומסביבי אנשים עם לב פתוח ובעלי אנרגיה טובה.
אני כבר לא מצליחה לזכור את כל ההופעות שהייתי בהן בשנים האחרונות, מרוב שהיו כל כך הרבה. הבחירה לעבור לצפון התבררה כבחירה מצוינת, לא רק בגלל זה, או בגלל הנוף והשקט. זה גם המפגש היום-יומי עם תושבי הגולן, שקשה לי להסביר אותו במילים.
צריך לחיות כאן, ביניהם, כדי להבין.
כדי להרגיש את הלבבות הפתוחים והערבות ההדדית.
אולי בעצם, זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי במעבר הזה.
