גבי וצילה פלד, עוגן הצילום בקניון, החליטו לוותר על המחויבות לטובת החיים. באביב הפורח, הם מחדשים את הנעורים והולכים לעשות “ככל שיעלה על רוחנו”
ריקי אור
נפגשתי את צילה וגבי פלד בביתם. לאחרונה, הם החליטו לסגור את חנות הצילום שלהם ולצאת לפנסיה.
“החלטנו להפסיק לעבוד, כל זמן שאנחנו בריאים ויכולים ליהנות מהזמן הפנוי שלנו”, כך לדברי שניהם והוסיפו: “זה הזמן הטוב ביותר עבורנו. אנחנו רוצים לטייל, לעשות את שביל הגולן ואת שביל ישראל, לבלות, לנסוע ולהקדיש יותר זמן למשפחה כולה, כולל שני הבנים החיים בחו”ל: ניר עם אשתו ובתו ורועי עם אשתו, בלי להרגיש מחויבות כלשהי לחנות. איננו מרגישים שיצאנו מ’עבדות לחירות’, כפי שנוהגים לומר, אלא, לוותר על המחויבות לטובת החיים….”.
כרגע, הם בתקופת הסתגלות למצב החדש. קצת קשה לשנות התנהלות של כל כך הרבה שנים במחי יד. ראשית, היה עליהם להחזיר את החנות במצב תקין, כך שבזמן האחרון, הם היו עסוקים בפירוק הציוד הרב שהצטבר ובמכירתו, סיוד המקום והבאתו למצב התחלתי.
הכירו בצבא
אם בהתחלה עסקינן, הרי שסיפור חייהם המשותף של צילה וגבי פלד החל בסוף שנות ה-60′, בתקופת הצבא. צילה הייתה צלמת במודיעין פיקוד צפון וגבי היה קשר בגולני וחובב צילום מושבע. הם נפגשו באחד הנופשים של הצבא, בעכו, כדבריהם – “הוא צילם אותה והיא צילמה אותו… ושם החלה לפרוח האהבה. הכול בגלל מצלמה קטנה”…
בתחילת שנות ה-70′, הם נישאו, גרו במושב מזור ונולדו שני ילדיהם, ניר וורד. גבי עבד בתעשייה האווירית, כשבמקביל, שוכן בנפשו חיידק הצילום והוא מצלם להנאתו וצילה פתחה פעוטון פרטי במושב.
“היינו החנות ה-12 בקניון וגבי עבד כעשר שנים לבדו בחנות. שיטות הצילום של התקופה ההיא היו שונות לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. היה חדר חושך והיינו מפתחים פילם ותמונות בחדר זה וגבי ביצע כמעט הכול בעצמו”
בתקופה זו, החליטו הוריה של צילה למכור את המשק ועלתה השאלה: לאן הולכים? “שמענו שמחפשים חרט מנועים למפעל מנועים ברמת הגולן ומכיוון ששנינו אהבנו את הרמה, עוד מתקופת השירות הצבאי, החלטנו לבדוק את העניין. בו בזמן, קיבלנו טלפון והזמינו אותנו לבוא לגור בקצרין.
“כמובן שבאנו לריאיון ומתוך מחשבה שקצרין היא יישוב דתי, אני התלבשתי בהתאם בחצאית ארוכה. כמובן שהתבדינו. הגרלנו בית, שהיה ברובו על הנייר ובראשית בנייתו. ביולי 1981, באנו לגור בקצרין ומאז, חיינו שזורים באופן מוחלט ברמת הגולן ובקצרין במיוחד…”.
גבי התחיל לעבוד במפעל המנועים, שהיה ממוקם עדיין ביד מרדכי ועל כן נעדר במהלך הימים והיה מגיע הביתה רק בסופי השבוע. לאחר כחצי שנה, עבר המפעל לקצרין והכול השתנה. צילה פתחה את גן המועדון הראשון שהיה אז. היום, קוראים לזה מועדונית. בתחילת שנות ה-80′, גדלה שוב המשפחה ונולד רועי.
צלמנייה
בסוף שנות ה-80′, פתח גבי חנות צילום תמונות ופיתוחן, בשיתוף עם עיתונאי שעבד בעיתון “ידיעות תקשורת” והפך להיות הצלם של רמת הגולן. לא היה אירוע שהתרחש ברמה, ללא צילומיו של גבי.
לאחר מות אביה של צילה, בתחילת שנות ה-90′, הם הציעו לאמה לעבור לגור בקצרין והיא הסכימה ונרתמה לעזור למשפחה בגידול הילדים ובכל מה שקשור לענייני המטבח.
בשנת 1992, כאשר נפתח הקניון בקצרין, פתחו גבי וצילה את חנות הצילום שלהם, ללא שותפים.
צילה: “היינו החנות ה-12 בקניון וגבי עבד כעשר שנים לבדו בחנות. שיטות הצילום של התקופה ההיא היו שונות לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. היה חדר חושך והיינו מפתחים פילם ותמונות בחדר זה וגבי ביצע כמעט הכול בעצמו. אלא שבמקביל לחנות, המשיכו להזמין את גבי לצילומי חוץ וכך נוצר הצורך באדם נוסף בחנות.
“עזבתי את הטיפול בילדים והצטרפתי אליו לחנות, כשחלוקת העבודה בינינו הייתה מאוד ברורה: גבי היה עסוק בחזית החנות עם הלקוחות והמכירות ואני עסקתי בפיתוח התמונות והדפסתן, בחלק האחורי של החנות. כמובן, ככל שהטכנולוגיה התקדמה, היה עליי ללמוד את כל הדיגיטציה וזה לא היה פשוט כלל. הצעירים נולדים לתוך הטכנולוגיה החדשה, אני הייתי צריכה להתאמץ יותר. עבדנו שעות ארוכות ומובן שנוכחותה של אמי הייתה לעזר רב, במשך שנים רבות”.
עם השנים, ורד בתם נישאה והיא מתגוררת עם בעלה וילדיה, בחד נס.
“כן. המשפחה התרחבה ולא תמיד יכולנו לעזור להם בטיפול בילדים והדבר הוסיף לנקיפות המצפון שלנו”.
התחלה של הרבה צלמים
צילה: “עם השנים, הפכה החנות למותג ברמת הגולן וכולם, מכל היישובים, הגיעו אלינו לפתח תמונות לאירועים משפחתיים, לאירועי סיום שונים, לשמחות, הכול על פי דרישת הלקוחות. העבודה העסיק אותנו ללא הרף. החנות רחשה כל העת כמו כוורת דבורים. הקשבנו ללקוחות והשתדלנו לספק את רצונותיהם בדרך הטובה ביותר. הרבה צלמים מצליחים החלו את דרכם דרך החנות ואנחנו גאים להיות חלק בהצלחתם”. בתקופה האחרונה, החלה לנקר בראשם המחשבה על סגירת החנות ויציאה לחיים חדשים. ככל שהמחשבות התחזקו, הם קבעו מועד לסגירה ועשו את הצעד הנכון עבורם, כפי שצילה אומרת:
“אנחנו שומעים את הביטוי יציאה ‘מעבדות לחירות’, ואנחנו לא מרגישים כך. לא היינו עבדים. עשינו בדיוק את מה שאהבנו והחלטנו לפרוש בשיא, כדי לנצל את השנים הבאות לעשות ככל שיעלה על רוחנו”.
