בין קללת הפרשה "כי תבוא" לנחמת ההפטרה בישעיהו "בעתה אחישנה". בעוד חלק מהפרשה מתאר חורבן וגלות, ההפטרה מציירת עולם של גאולה שלמה, שיבה ותיקון
פרשת "כי תבוא" מציבה אותנו במפגש דרמטי בין שני קטבים של הקיום היהודי: הברכה והקללה, ההבטחה והאיום. במרכזה של פרשת התוכחה, ניצב אחד הפסוקים המטלטלים והקשים ביותר בתורה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם", (דברים כ"ח, ס"ג). אל מול התהום הזו, מהדהדת בהפטרה הנלווית הבטחתו המסתורית של הנביא ישעיהו: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", (ישעיהו ס', כ"ב).
הפסוק המטריד: "כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד", על פי פשוטו, הפסוק מציג הקבלה סימטרית ומזעזעת: כשם שהקב"ה שמח להרעיף טובה על עמו, כך ממש ישמח להשמידו, כשיחטא. המילה "ישיש" אינה מבטאת רק פעולה, אלא חוויה של שמחה ורצון. זוהי תמונה שקשה לעיכול אנושי ודתי – אלוקים השואב שמחה מהרס, כשם שהוא שואב שמחה מבניין.
הפרשנים הקלאסיים התמודדו עם קושי תיאולוגי זה. רש"י מבקש לרכך את חדות הפסוק ומפרש: "ישׂישׂ את אויביכם עליכם להאביד אתכם". כלומר, השמחה אינה של הקב"ה על אובדנם של ישראל, אלא שמחת האויבים, שהקב"ה מאפשר להם לפעול. הרמב"ן מעמיק ומסביר שהפסוק מבטא את מידת הדין המוחלטת, הפועלת ללא פשרות. כאשר עם ישראל חוטא, מתעוררת מידת הדין במלוא עוצמתה. אין זו שנאה, חלילה, אלא ביטוי לצדק מוחלט הפועל באופן דרמטי. האבן עזרא מציע כי השמחה האלוקית היא על קיום הצדק עצמו. כשם שיש שמחה בגמול הטובים, כך יש שמחה בעונש הרשעים – לא מתוך רגש, אלא מתוך שלמותו של הסדר האלוקי, שבו כל פעולה זוכה לתגובה הראויה לה.
הפרשנות העמוקה: שמחת תיקון המציאות
מעבר לפירושים הנקודתיים, עולה כאן עיקרון יסודי: המידות האלוקיות אינן פועלות על פי קטגוריות רגשיות אנושיות. זהו למעשה ביטוי למעמדו של עם ישראל, כשותף של הקב"ה בתיקון העולם. כאשר העם ממלא את תפקידו, הקב"ה "שש" ומשפיע עליו טובה המקדמת את העולם. כאשר העם כושל, השמחה האלוקית מתבטאת בהסרת המכשול לתיקון, גם אם המכשול הוא העם עצמו באותו הרגע. זוהי "שמחה" על כך שהמציאות חוזרת למסלולה הראוי.
ההבטחה המנחמת: "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה"
ההפטרה, הנלקחת מספר ישעיהו, מציגה את תמונת הראי המושלמת לקללות הפרשה. בעוד חלק מהפרשה מתאר חורבן וגלות, ההפטרה מציירת עולם של גאולה שלמה, שיבה ותיקון. הקשר בין השתיים אינו מקרי; ההפטרה אינה רק נחמה, אלא המפתח להבנת המשמעות העמוקה של התוכחה.
הפסוק החותם את ההפטרה, "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", מציג פרדוקס זמני מפורסם. "בעתה" מרמז על זמן קבוע שנקבע מראש, קץ ימים ידוע. "אחישנה", לעומת זאת, מרמז על זירוז, על התערבות שתקדים את הזמן.
הגמרא, במסכת סנהדרין, מציעה את הפתרון הקלאסי והנוקב לפרדוקס: "זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'". הגאולה תלויה במעשיו של עם ישראל. אם יזכה, אם יהיה ראוי בתשובתו ובמעשיו, תבוא הגאולה בדרך מהירה, ניסית ורחומה. אם לא יזכה, הגאולה עדיין תגיע, אך בזמנה הקבוע, ואולי בדרך קשה יותר של ייסורים ובירורים שיכפו אותה על המציאות.
כאן נטמן העיקרון היסודי: הגאולה היא ודאות היסטורית ("בעתה"), אך אופייה ומהירותה תלויים בבחירה החופשית ("אחישנה"). כך שההשגחה האלוקית פועלת בתוך מסגרת הבחירה האנושית.
מן הקללה אל הגאולה: חיבור הפרדוקסים
הפרדוקס בין "שש להטיב" ל"ישיש להאביד", ובין "בעתה" ל"אחישנה", אינו סתירה שיש ליישב, אלא ביטוי לאמת אלוקית רב-ממדית. המציאות האלוקית מכילה ניגודים לכאורה, שבמבט עליון משלימים זה את זה. הקב"ה יכול "לשמוח" גם בדין וגם ברחמים, משום שהדין עצמו הוא ביטוי של רחמים ברובד עמוק יותר – רחמים על העולם כולו הזקוק לתיקון. הגאולה יכולה לבוא בשני מסלולי זמן, משום שהזמן האלוקי אינו קו ליניארי, אלא מרחב של אפשרויות התלויות בבחירתנו.
הפסוק "כן ישיש ה' עליכם להאביד" מתאר את מה שהקבלה מכנה "בירור הקליפות". לפני שהאור הגדול יכול להתגלות, יש צורך להסיר את ה"קליפות", את כוחות החושך והטומאה המעכבים והמסתירים אותו. אין זה הרס לשם הרס, אלא הרס לשם בניין. כחקלאי הזומר וקוצץ את גפנו בכאב, כדי שתצמיח פירות משובחים יותר, כך פועלת מידת הדין כדי לאפשר צמיחה חדשה ומתוקנת.
משמעויותֵ מעשיות לדורנו
מסופר על חייט שבא בדמעות אל הרבי מקוצק. "רבי", התאונן, "בכל שנה, לקראת הימים הנוראים, אני מתעורר לתשובה שלמה, אך זמן קצר אחר כך, אני שוקע שוב בשגרת היום-יום. מה אעשה?"
חייך הרבי ואמר: "אמור לי, מה אתה עושה כאשר החוט נקרע לך באמצע התפירה?"
"פשוט", ענה החייט, "אני קושר קשר חדש וממשיך לתפור".
"והאם אתה מתייאש מכך?" שאל הרבי.
"ודאי שלא, זוהי טבעה של העבודה".
"כך היא עבודת הנפש", פסק הרבי. "החוט הרוחני נקרע לעתים. הסוד הוא לא להתייאש, אלא לקשור מחדש ולהמשיך. זהו סוד 'בעתה אחישנה' – גם כשהגעת ל'עת' השגרתית, מצא דרך ל'אחישנה', לחידוש הלהט".
כך כפי שהעיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, לפרדוקס הגאולי יש השתקפות מדויקת בפסיכולוגיה האנושית. כאשר אדם זוכה להתעוררות רוחנית – בתחילת חודש אלול, ביום כיפור, או בכל רגע של הארה – הוא חווה "אחישנה" פרטי. הלהט בוער, הרצון עז והשינוי נראה אפשרי ומידי. אך עם הזמן, ללא תחזוקה מתמדת, האש דועכת, והאדם מוצא עצמו "בעתה" – מקיים את מצוותיו מתוך הרגל, בכבדות, ולא מתוך התלהבות חיה. חוק טבע הוא, שבאותה מהירות שבה אפשר לעבור מטוב לרע, ניתן גם לשוב מרע לטוב.
דורנו הוא דור של גאולה בתהליך. אנו עדים למימוש נבואות מופלאות – שיבת ציון, פריחת הארץ, תחיית השפה. אך לצד הברכה, אנו חווים גם את קשיי הבירור, את המחלוקות והמלחמות. הפרדוקס "בעתה אחישנה" רלוונטי כעת יותר מתמיד. הגאולה תבוא בוודאות, אך הדרך שבה תבוא – דרך של נועם ורחמים, או דרך של ייסורים ודין – תלויה בנו. אחדות, אהבת חינם ועבודת ה' בשמחה יכולות להפוך את התהליך ל"אחישנה". פירוד, שנאה ועצלות רוחנית עלולים להותיר אותנו במסלול הכואב של "בעתה".
לתפור את בגד הגאולה
פרשת "כי תבוא" והפטרתה מלמדות אותנו לחיות בתוך הפרדוקס. הן מלמדות שהדין הוא לעתים לבוש של רחמים והקללה היא הקדמה הכרחית לגאולה. הגאולה תבוא – זוהי ודאות אלוקית. האופן שבו תבוא – זאת הבחירה שלנו.
