פסח תשכ”ח, הראשון בגולן אחרי 1,500 שנה. קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן). 350 אורחים, ביניהם יצחק טבנקין ואברהם הרצפלד. צמרמורות
חגגנו השנה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. בפסח, אם כן, אנו מציינים יובל לפסח הראשון בגולן המתחדש. פסח ראשון, אחרי 1,500 שנה.
בפסח תשכ”ח, 1968, ישבו בגולן קיבוץ גולן (לימים – מרום גולן), מבוא חמה, עין זיוון, גבעת יואב, אל על (גלגול קודם של אליעד) היאחזות נח”ל גולן (שלימים אוזרחה כקיבוץ אפיק) והיאחזות נח”ל שניר (היום קיבוץ שניר אינו חלק מהמועצה האזורית גולן).
קיבוץ גולן ישב באותם ימים בקוניטרה, תחנתו השנייה. לסדר, הגיעו רבים מהורי החברים ואורחים נוספים, בסך הכול 350 איש. חדר האוכל הקיבוצי לא יכול היה להכיל את המספר הרב ולכן עבר הסדר אל תוך העיר, במקום שכונה “הצריף של הסיירת”. המקום קושט כדי שיתאים לגודל האירוע.
היה זה סדר ברמה גבוהה מבחינה תרבותית, מוזיקלית וקולינרית. זקני היישוב טוענים שסדר כזה לא היה מאז. זאת, לא רק בשל ההתרגשות מן המשמעות ההיסטורית של האירוע. הסדר נמשך אל תוך הלילה, הרבה אחר חצות.
בסדר ישבו שני אורחי כבוד. האחד היה יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד והדוחף העיקרי להתיישבות קיבוצית מעבר לקו הירוק. השני היה אברהם הרצפלד, חתן פרס ישראל וממנהיגי מפא”י. שני אישים אלה, האחד בעשור התשיעי של חייו, השני בשלהי העשור השמיני, הם מן האנשים המזוהים ביותר עם ההתיישבות, בתולדות הציונות. עצם השתתפותם היה מסר של העברת המקל – אתם החלוצים של הדור הבא, אתם הממשיכים שלנו, היום אתם נושאי הדגל.
בספר “הרצפלד מספר”, הוא הקדיש פרק לסדר הזה. הוא יצא בבוקר לסיור ביישובי הגולן ולפנות ערב הגיע לקוניטרה. הרצפלד מספר איך קיבל אותו מזכיר הקיבוץ, יהודה הראל, הבן של חברו ד”ר אריה הראל ועל שיחתו עם אלישע, מרכז המשק.
בתיאור הסדר, אי אפשר שלא לחוש בהתפעמותו והתרגשותו, למראה התחדשות ההתיישבות החלוצית. וכך הוא כתב: “כ-350 איש מסבים כאן יחד. קישוט האולם יש בו מיזוג של ערכים יהודיים ושל ערכים המשקפים את הסביבה הזאת והווייתה. אחד הקירות מקושט היה בפסוקי אביב וחירות, מן ההגדה ושלא מן ההגדה. קיר שני קושט בכלי עבודה פרימיטיביים, שהיו אופייניים לתושבי המקום, מכשירי עץ ואף מכשירי אבן, בהם השתמשו הכפריים שבסביבה. קיר אחר מפואר היה בפרטים של מלאכת יד, כגון מחצלות קלועות וצבעוניות, מעשי אומנותם של תושבי המקום. הקיר הרביעי הוקדש לצמחייה של הסביבה. היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים, היום-יומיים ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות והצלחות מלאות כל טוב…
“… בין האורחים הרבים היה גם יצחק טבנקין ולא רק כבא כוחו של הקיבוץ המאוחד, אלא גם כסבא לנכדתו, בתו של משה בנו, שהיא מחברותיה של הנקודה החדשה”.
מתוך הספר “הרצפלד מספר”: “היה ניצול מופלא של הפרטים המקומיים ועיצובם כגורמים תפאורתיים מוצלחים. השולחנות כאן לא היו מודרניים, אלא מקרשים, מחוברים זה אל זה ומכוסים מפות לבנות. השולחנות מלאים צלחות והצלחות מלאות כל טוב…”
ליל סדר כהלכתו
הרצפלד: “לפני שהתחילה אמירת ההגדה, כבר מוקף הייתי חבורה של צעירים ויחד, שרנו והנעמנו ניגונים. באותם רגעים, שכחתי לגמרי כי הייתה שעה ביום זה, בה אכלוני ספיקות רבים. רגע היה נדמה לי, כי שיבשתי את תכניתה של המנצחת המחוננת, בתיה. במקום לשיר לפי המתוכנן, הרימותי את כוסי, שלא במועד הנכון, ושרתי את הפסוק ‘הנני מוכן ומזומן’ בנוסח של בית אבא. שמחתי אמנם על ההקשבה העמוקה, אך לבי גם נקפני מאוד על השיבוש. אולם חייב אני לומר, כי בתיה התגברה על התקלה בטעם ובחן והיא המשיכה לנצח על ציבור זמריה והובילה אותם על פי קווי תכניתה, והכול הלכו אחריה – בבאס ובטנור, בסופרן ובאלט. ולא זו בלבד, באותה מסיבה נתחוור לי, כי סבלנית ועקבית היא בתיה – משהתחילה, למשל, בשיר ‘אחד מי יודע’, לא הרפתה ממנו, ולא דילגה על שום פרט- עד שהגיעה אל ‘שלושה עשר מי יודע’. אכן, היה זה ליל סדר כהלכתו.
“כשנסתיימה ההגדה, פנו אליי רבים מן הצעירים וביקשוני כי אשיר את ‘ההמנון הפרטי’ שלי, אותו המנון הקורא להדליק את השדות בשלהבת הירוקה. הסכמתי לכך, לאחר שהעמדתי תנאי מפורש, כאותו נער גונב האפיקומן. התנאי היה כי תחילה יותן לי לומר כמה מילים. חייב אני להדגיש, כי בעניין הזה של אמירה, כבר הקדימני יצחק טבנקין, שבדבריו הצלולים הוא העלה על ראש שמחתנו את ההרגשה הנפלאה, להסב בליל הסדר הראשון במקום זה. ‘רק ההתיישבות בכל מקום, היא אשר תביאנו גם להידברות עם שכנינו ולשלום’, הדגיש טבנקין.
“בדבריי שלי, רק אִשְׁררתי את דעת קודמִי, על ההרגשה בליל הסדר הראשון ביישוב שעלה לכאן ראשון. גם אני דיברתי על השממה שאנשי שלומנו עתידים להביא לה שלום ופריון. כמו כן, השמעתי דברי תביעה מרבֵּי הקבינט שלנו, שלא יקפצו את ידם ויראו בהיאחזויות אלו את אחד העיקרים. שוב הרימונו כוסית ולאחר מכן, הילכו והדהדו מסביב פסוקי השיר המבוקשים והמובטחים”.
שלהבת ירוקה
“ההמנון הפרטי” של הרצפלד, היה השיר שעמו חתם כל עלייה לקרקע של כל יישוב בארץ:
שׁוּרוּ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ
מַה גָּדוֹל הַיּוֹם הַזֶּה, הַיּוֹם הַזֶּה!
אֵשׁ יוֹקֶדֶת בֶּחָזֶה
וְהַמַּחְרֵשָׁה
שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה.
השיר מסתיים בהבטחה:
יָד, מַכּוֹשׁ, טוּרִיָּה וְקִלְשׁוֹן
הִתְלַכְּדוּ בִּסְעָרָה,
וְנַדְלִיקָה שׁוּב,
שׁוּב אֶת הָאֲדָמָה,
בְּשַׁלְהֶבֶת יְרֻקָּה.
חמישים שנות הגולן הפורח, מפעל חיינו, שבשבוע שעבר קיבל הכרה ממלכתית בהענקת פרס ישראל ליהודה הראל, הוא עדות לכך שהגשמנו את ההבטחה.
חג חירות שמח בגולן הפורח!
