גם בתחילת המאה העשרים, נעשו עוד ניסיונות להתיישב בחורן וגם בצפון-מזרח הגולן, בין כביש קוניטרה-דמשק למרגלות החרמון. זה נמשך ממש עד 1946, עת פרש המנדט הצרפתי מסוריה
לאחר קביעת הגבול בצפון, משנכללו מטולה, כפר גלעדי, ותל-חי בתחום ארץ ישראל, שררה אז ביישוב הדעה, שהגבול נקבע כפי שנקבע בשל מציאותם של יישובים אלה. גישה דומה נקטו גם בנוגע לחורן – להיאחז בו על מנת לכלול אותו בגבול הסופי של ארץ ישראל
קריעת עבר הירדן הייתה אכזבה חריפה לראשי המוסדות הציוניים. על אף שינוי המעמד המדיני של החורן והגולן, אשר היו נתונים במנדט צרפתי מכאן ואילך, ניסו המוסדות, בשנים שלאחר מכן, לרכוש קרקעות ולהתיישב בהם, לרוב במו”מ ישיר עם הערבים
בשנת 1898, גורשו 400 מתיישבי החורן לראש פינה, לאחר שלוש שנות התיישבות על פני 150,000 דונמים והקמת למעלה מעשר מושבות בחבל חקלאי מאורגן.
חזון יוסף טרומפלדור בחורן>>
ד”ר צבי אילן, חוקר התקופה, מזכיר שניסיונות התיישבות נוספים נעשו גם מצפון-מזרח לגולן, לאחר שהברון רוטשילד רכש גוש קרקעות נוסף, בהיקף של 70,000 דונם, בין כביש קוניטרה-דמשק ועד למרגלות החרמון. גוש זה נחשב אז כחלק מההתיישבות בחורן.
לאחר גירוש המתיישבים, המשיכו שטחי החורן להתקיים כיחידה משקית, ורעיון ההתיישבות בגולן ובחורן נשאר משאת נפשם של אנשי העלייה השנייה והשלישית, כמו גם ראשי התנועה הציונית, ממש עד להקמת מדינת ישראל.
בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, נערך ניסיון ליישב בחורן בוגרים מבית הספר החקלאי “מקווה ישראל”. הרצל, חוזה המדינה, התערב אישית ובאוגוסט 1903, קיים מגעים עם ראשי השלטון ברוסיה, בבקשה שישפיעו על הסולטאן להעניק ליהודים צ’ארטר על הארץ. השגריר הרוסי בקושטא אכן ביקש מהסולטאן לתת ליהודים את עבר הירדן, האחרון הסכים לכך ולצורך זה הזמין אליו את הרצל.
מעט לאחר מכן, הוצע ליישב רועים יהודיים בחורן, לרכוש אדמות בערבת הירדן והרי מואב כהמשך לתכנית ההתיישבות בעבר הירדן שנתמכה על ידי הרצל.
מניה שוחט ביקרה בחורן בתחילת 1904. הביקור עשה על שוחט רושם אדיר ו”נפשה דבקה בחורן”, כדבריה. יחד עם זלמן כהן, שניהל את החוות מטעם הברון, הגתה כבר אז רעיון, שמאוחר יותר יושם בצה”ל – יחידות הנח”ל מבית העלייה הראשונה.
לפי שוחט, יישוב הארץ צריך להיעשות באמצעות קומונות ואת הניסיון הראשון יש לעשות בחורן. היא הושפעה מאוד מיהושע חנקין, גואל הקרקע, שעודד את החזרה להתיישבות בחורן ואף הכין תכנית להקים בו מושבות קואופרטיביות. בביקור בחורן, היא שמעה מכהן שדרושים לו שלוש מאות צעירים אמיצים, שיודעים עבודת חקלאות ושימוש בנשק ויוכלו לעמוד מול התקפות צפויות של בדווים, שאם לא כן ילך השטח לאיבוד.
שוחט נפגשה עם הברון רוטשילד בעניין החורן והשיגה ממנו אישור בכתב שאינו מתנגד שהחווה בחורן ואדמותיה יימסרו לקבוצת צעירים בעלי ניסיון בחקלאות. בשובה לארץ, היא הקימה בסג’רה חוות הכנה להתיישבות בחורן.
לאחר יסוד “השומר”, קיבל רעיון “הנח”ל בחורן” תנופה מחודשת ונרקמה תכנית להפוך את היישוב בחורן כבסיס לפיתוח כוח צבאי יהודי. לאחר ויכוח פנימי, התקבלה הצעת פשרה: ליישב בינתיים את המושבה בני יהודה בגולן, כקרש קפיצה לחורן.
לאחר קביעת הגבול בצפון, משנכללו מטולה, כפר גלעדי, ותל-חי בתחום ארץ ישראל, שררה אז ביישוב הדעה, שהגבול נקבע כפי שנקבע בשל מציאותם של יישובים אלה. גישה דומה נקטו גם בנוגע לחורן – להיאחז בו על מנת לכלול אותו בגבול הסופי של ארץ ישראל.
שאול אביגור, מפקד בכיר בהגנה מעיד: “כל קיבוץ רציני באותה תקופה חשב בזמן מן הזמנים להתיישב בחורן”.
אנשים החליפו את שם משפחתם ל”חורן” ו”חורני”, ורקדו ושרו “אנו נבנה החורן”. מדי פעם, עלו אליו לביקור חלוצים שרצו להשתתף בניסיון לאחוז בו. כך למשל אנשי ה”שומר”, משוחררי הגדודים העבריים, וקבוצת בוגרים של גימנסיה “הרצליה”, שביקשו להתיישב, אך ניסיונות אלו לא הגיעו לכלל ביצוע .
בצד אלה, המשיך מאבקם המדיני של ראשי התנועה הציונית על הכללת החורן בגבולות הבית הלאומי.
סייקס-פיקו: הגולן והחורן מחוץ לבית הלאומי
בפברואר 1921, תקף בן גוריון את הסכם “סייקס-פיקו”, שנחתם בסוף 1920 והוציא את הגולן והחורן מתחומי הבית הלאומי היהודי: “חלוקת ארץ בלתי צודקת וחסרת טעם מזו קשה לתאר. רצו לקרוע באופן מלאכותי ובשרירות לב דבר שהוא אחד ושלם במובן הטבעי וההיסטורי…
“שדות החורן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם חוקה, אינם צריכים להינטל ממנה. מטעם זה, עמדנו תמיד… כי ארץ ישראל צריכה להכיל את הברכה המערבית של הליטאני, את מקורות הירדן עד החרמון, ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה, דרומה לדמשק.
“החבל הצפוני של עבר הירדן, (הגולן והחורן), אשר אמנת סייקס-פיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק פנימי של ארץ ישראל ודווקא חלק זה של הארץ משביר תבואה לכל הארץ… ואף על פי כן, היה החורן תמיד אסמה של ארץ ישראל.
“…והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן, והתיישבות עובדים רחבת היקף בתוכו, לא תוכל ארץ ישראל לעולם לכלכל את יישוביה. ואולם, כל מה שגדולה היא חשיבותם של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ ישראל, באשר הם חבלי דגן, הרי הם חשובים הרבה יותר מזה כברכה של מקורות המים וכוחות המים של הארץ… ומכאן חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ… “והאפשרות החופשית להשתמש בנהרות אלו הרי היא תנאי יסודי להתיישבות המונית בארץ ישראל ולאי-תלותה הכלכלית של הארץ”.
קריעת עבר הירדן הייתה אכזבה חריפה לראשי המוסדות הציוניים. על אף שינוי המעמד המדיני של החורן והגולן, אשר היו נתונים במנדט צרפתי מכאן ואילך, ניסו המוסדות, בשנים שלאחר מכן, לרכוש קרקעות ולהתיישב בהם, לרוב במו”מ ישיר עם הערבים. הם סברו שהדבר יתאפשר על אף הכול, מפני שבכתב המנדט לא נאסר במפורש על יהודים להתיישב בחורן ובגולן, וקיוו לעיצוב מחודש של קו הגבול המזרחי.
תכנית להתיישבות העלה שמואל דיין מנהלל, מחלוצי העלייה השנייה וחבר במפלגת “הפועל הצעיר”: “באותם ימים כבר יצאה הגזרה על עבר הירדן, שמפרידים אותו מהארץ… הלב התקומם ומחה: נבטל את הגזירה!… אנו, מתחילה, נשאנו את נפשנו לעבור את ההרים הרמים ולעלות אל הארץ המשתרעת על פני הגולן והחורן… הכמיהה לבוא במגע עם הקרקעות שלנו, של הברון רוטשילד, בחורן, לא הרפתה”.
דיין מתכנן להעלות קבוצת בחורים לחורן, לאדמות הברון, ולקבוע עובדות בשטח למנהיגי היישוב ולחברת יק”א, בעלות האדמה. חברי “הפועל הצעיר” ביקשו לפעול במהירות, כי נודע להם שיק”א מתכוונת להחליף את אדמות החורן באדמות ערביות ליד כפר תבור, עקב חוסר היעילות בהחזקת אדמות בעבר הירדן המזרחי, הנתון לשליטה צרפתית.
כאשר נשאלו אנשי “הפועל הצעיר”, כמה אנשים יוכלו להעלות להתיישבות בחורן, השיבו: “ככל שיידרש”.
משלחת מטעם “הפועל הצעיר” סיירה באדמות הברון בחורן ושבה עם הבשורה: “נוכחנו לדעת, כי עושר רב טמון באדמה זו. שפע מים להשקאה והאקלים צח”.
תכנית אוסישקין ותכנית בן גוריון
מחצית ספטמבר 1924, החל חיים וייצמן בפעולות נמרצות להשארת האדמות היהודיות בחורן ולהעלאת יהודים להתיישבות. הוא הצליח להשעות את החלפת הקרקע והודיע: “אובדן אדמת החורן פירושה אובדן דריסת רגל שבאחד הימים תהיה חשובה לנו”.
בשנת 1926, התפרסמה תכניתו המפתיעה של אוסישקין להתיישבות יהודים, אזרחי צרפת בחורן. המחשבה הייתה שייתכן כי ליהודים אזרחי צרפת תהיה אפשרות נוחה יותר ליישב את המקום. מה גם שהנציב הצרפתי בסוריה אמר שישמח לראות את העבודה העברית היישובית גם בחלק המנדט הצרפתי בגולן ובחורן.
בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון, ב-26.6.26, אמר וייצמן: “יהיה צביונה של המדינה היהודית מה שיהיה, היא תתפרס מן הפרת ועד לים התיכון ומחובתנו להשיג זאת”.
תכנית יהודי צרפת לא צלחה ואז עלתה על הפרק תכנית נוספת של בן גוריון, יצחק בן צבי ורחל ינאית, ליישב באזור צעירים יהודים מסוריה עצמה. תחילה אורגנו תאים של תנועת “החלוץ” בסוריה, עיראק ופרס, במטרה שיעברו בחשאי ויקימו חוות הכשרה חקלאית בחורן, למען צעירים יהודים שהיו נתינים סוריים. הודגש, שליהודי אירופה אין נותנים להתיישב בחורן, אך אין שום מכשול להתיישבות של יהודים סוריים.
שמונה נערים מדמשק הגיעו להכשרה בכפר גלעדי, במגמה שידריכו אחר כך בחורן את שאר החברים בדרכם לחורן. דוד בן גוריון דיווח ביומנו, בדצמבר 1928, על הסתדרות של 200 בחורים, שמטרתם להתיישב בחורן. הוא התערב אישית בטיפול בקבוצה המקדימה שהגיעה, ודאג להבאת שאר “החלוצים” כדי להכשירם למימוש חלום ההתיישבות בחורן.
פעילים נוספים ביישוב קראו להחזיק בחורן. יוסף נחמני, מנהל הקרן הקיימת בגליל, שטרח לשיקום המושבה “בני יהודה” בגולן, כתב ב-1928, אודות החורן בתזכיר להנהלת הקק”ל: “גבולות הארץ שנקבעו מנימוקים מדיניים… אינם יכולים לשמש לנו גבולות הקובעים התיישבות יהודית. לא נוותר על עבה”י והחורן… ואם מוקדם עתה לדבר על תכנית התיישבות (בחורן) הנה נחטא לעצמנו ולשאיפתנו אם ניתן לנקודה יהודית להישמט”.
הוא קרא לשיקום “בני יהודה” ולתת דחיפה לכך שפיק”א תתחיל בפעולות התיישבות בחורן.
במרס 1929, מסרב להשלים עם ביטול יישוב יהודי שהתקיים עשרות שנים, דורש בן צבי להכין גרעין להתיישבות ב”בני יהודה”, ולוחץ על אנשי הקק”ל לקנות אדמותיה: “אם נצליח להציל את ‘בני יהודה’, נחזק את אפשרות העלייה הכיבושית לחורן. ולהפך, אם נזניח את הנקודה – הרי אנו מסכנים את העלייה לחורן”.
עד שנת 1944, המשיכו הניסיונות לרכוש אדמות בגולן, ליישב את החורן ולהיאבק משפטית, בדמשק על אדמות בני יהודה, בביר א-שגום. בשנת 1946, יצאו הצרפתים מהאזור, סוריה זכתה בעצמאות והברון רוטשילד העביר את שטרי הבעלות שברשותו למדינת ישראל.
חזון טרומפלדור בחורן
לא רבים יודעים על מאבקו של יוסף טרומפלדור להתיישב בחורן. בוועידת החלוץ, שנערכה בפטרוגראד בתחילת 1918, אמר טרומפלדור: “בין הפעולות הקרובות, שאין לדחותן ושעלינו לגשת מיד לביצוען, תעמוד גם ההתיישבות בחורן: שם נקים פלוגות של צבא העבודה לכיבוש ולהתיישבות, שם נבנה יישובים קומוניסטיים גדולים… אין איש יודע מה היא המדינה היהודית שהננו הולכים להקים. טרם נהיר לנו מי ומה עומד בראש ההגשמה. אך עלינו, החלוצים, ליצור את העובדות, ואנו נעמיד את העולם כולו, יהודים וגויים, בפני עובדה של התיישבות בחורן…”.
לאחר נפילתו של יוסף טרומפלדור, הוקם גדוד העבודה על שמו ולזכרו. הם ראו את דבריו על החורן כצוואה וכתביעה לפעולה וכתפקיד שמוטל בראש וראשונה על גדוד העבודה: בהתיישבות מידית באדמת החורן הם ראו ערובה להרחבת גבולות הארץ ושינוי גבולות הצפון.
יהודה אלמוג, איש העלייה השלישית, מקים ומנהל מפעלי ים המלח, כותב: “רעיון כיבוש החורן וכן ערנותו של יוסף טרומפלדור למימוש נושא החורן עלו לתוהו. אלה שראו בכיבוש העמק ‘נקודת אחיזה חדשה לקראת הרחבת המפעל הציוני העובר עד החורן בכלל’ נעמדו מוכים, קטועי חזון ושאיפה”.
דניאלה שאול.
המקורות לכתבה:
ספרו של ד”ר צבי אילן: “הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן”
עבודת תואר שני של אביחי גולן (קצרין) “יחס מנהיגות היישוב להתיישבות בגולן ובחורן 1918-49”) “לסול המסילה – התיישבות יהודית בגולן בתקופת העלייה הראשונה” – תכנית לימודים בהוצאת מרכז פסג”ה ומטה שנת ה-30 להתיישבות בגולן
