נאום השבטים המפורסם של הנשיא ריבלין חילק את האוכלוסייה בישראל לארבעה שבטים. יש הרבה יותר. האתגר הגדול של דורנו הוא להפוך משבטים לעם

בנאום השבטים המפורסם שלו, הגדיר הנשיא הקודם, רובי ריבלין, את החברה הישראלית כחברה המחולקת לארבעה שבטים – השבט החילוני, השבט הדתי–לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי.

לאיזה שבט אני שייך? כמובן שאיני ערבי. בוודאי שאיני חרדי. אני גם לא דתי–לאומי. מה נשאר? חילוני.

האם אני שייך לשבט כזה? האם זו הזהות שלי, זו ההשתייכות שלי, זו הסולידריות שלי, זה המאפיין שלי? מי הם אלה שמתויגים כשותפיי לשבט ומה המשותף בינינו? מיהו חילוני?

האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט, שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי–דתי מנוכר, ברוח “הפורום החילוני“? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוקה מכל סממן דתי ומסורתי?

האם חילוני הוא כנעני השולל את קיומו של העם היהודי? האם הוא אתאיסט, שאינו שותף לאמונה יהודית? האם הוא אנטי–דתי מנוכר, ברוח “הפורום החילוני“? האם הוא יהודי וציוני לאומי גאה, שהיהודיות שלו רחוקה מכל סממן דתי ומסורתי? האם הוא יהודי האוהב את יהדותו, מכיר ולומד אותה, בוחר מה לקיים מתוכה, אך לא מקבל עול תורה ומצוות ואינו חי על פי ה“שולחן ערוך“? האם הוא איש שמאל קיצוני, שהוא גם חילוני? האם הוא איש ימין קיצוני, שאינו דתי? האם הוא כל מה שבין השמאלן הקיצוני הזה והימנן הקיצוני שהמשותף להם הוא ה“חילוניות“? האם הוא קפיטליסט? האם הוא סוציאליסט? הוא קומוניסט? פשיסט? ליברל? אשכנזי? מזרחי?

בהרצאה בפני סטודנטים, שאלתי מי מגדיר את עצמו חילוני. ים של ידיים הורם. ביקשתי שעשרה אנשים שהגדירו עצמם חילונים יגדירו מהי המשמעות של היותם חילונים. תשע מן ההגדרות נפתחו במילה “לא“. לא מתפלל, לא מאמין באלוהים, לא שומר שבת, לא חובש כיפה, לא שומר כשרות וכד‘. ההגדרה היחידה שלא נפתחה במילה “לא” הייתה: נוסע בשבת. אבל הוא הרי נוסע גם ביום רביעי ואפילו ביום שני. משמעות התשובה היא שהוא לא לא–נוסע בשבת.

זה המייחד את השבט שלי? ייחודו הוא על דרך השלילה? זו הזהות שלי? זו ההשתייכות שלי? זה המכנה המשותף של חבריי לשבט, שלהם אתי ושלי עמם? בעצם, על פי תאוריית השבטים, אפשר להגדיר את השבט החילוני כמי שאינו ערבי, חרדי או דתי–לאומי. שבט שיורי.

השבט המסורתי

לעתים, אני מגדיר עצמי כמסורתי. כי באמת, אני מחובר למסורת ישראל, אוהב אותה, קשור אליה, היא משמעותית מאוד בעבורי, הגם שאיני מחויב לכללי ההלכה. אז אולי בעצם אני שייך לשבט המסורתי? כלומר, אולי ריבלין טעה בהגדרת השבטים ושכח את השבט המסורתי?

ננסה לבחון מיהם המסורתיים. יש מסורתיים שכוכב הצפון שלהם היא האורתודוקסיה ואפילו החרדיות. שהם מאמינים שהיהודים ה“אמתיים“, ה“אותנטיים“, הם הדתיים. ואילו הם פשרניים, לא מסוגלים לעמוד בכל הדרישות, אז הם שומרים על חלק מהמצוות, אולי גם תולים תמונה של הרבי מלובביץ‘, או של הבאבא סאלי, מנשקים את המזוזה והולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי, לפני שהם נוסעים למשחק הכדורגל. הם מסורתיים. אני מסורתי. אבל ההבדל בינינו ובין אורח חיינו גדול מאוד. יש מסורתיים שהם חברים בזרם המסורתי–הקונסרבטיבי ביהדות. הזרם הזה קם כמרד בזרם הרפורמי, שנועד לחזור ליסודות ובעיקר, קיבל על עצמו את ההלכה, בפרשנות ליברלית ויצירתית, אך בלי לסטות ממנה ומעקרונותיה. אבל הם מוקצים מחמת מיאוס בקרב רבים מהמסורתיים האורתודוקסיים.

בעצם, היהדות הרפורמית, היום, קרובה מבחינות רבות לזרם הקונסרבטיבי, שעה שמרד ברפורמה, שהקצינה בראשית דרכה. היהדות הרפורמית בוודאי שאינה חילונית, בוודאי שהיא מסורתית. אך אולי רוב המגדירים עצמם מסורתיים סולדים מן הרפורמים, רואים במילה “רפורמים” מילה גסה, לרוב, מתוך בורות.

ההתחדשות היהודית – הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית

יש מסורתיות שאני משתייך אליה – ההתחדשות היהודית. הזרמים הרואים ביהדות את ליבת ההשתייכות לעם היהודי; רואים בה השראה, כיוון בחיים, לומדים ורוצים להכיר את היהדות ולמלא את חייהם בתוכן יהודי, בתרבות, במוסר בדרך החיים, אך לא כדרך חיים הלכתית. אך מי שמכיר את עולם ההתחדשות היהודית, יודע עד כמה יש בתוכה שׁוֹנוּת; עד כמה יש בתוכה מנעד רחב בין המגדירים עצמם חילונים אפיקורסים, לאלה המגדירים עצמם מסורתיים מזרחיים, הקרובים יותר למסורתיים האורתודוקסים ועוד גוונים שונים.

ההתחדשות היהודית שלי מנסה לשבור את המחיצות בין חילונים ודתיים. אני יו“ר מדרשת השילוב נטור, שהיא מדרשה של התחדשות יהודית ויש בתוכה בנות ובנים חילונים, מסורתיים ודתיים מסוגים שונים. אני חבר בבית המדרש “מעגלים“, המשותף לחילונים ודתיים. קרבת הנפש שלי והקִרְבָה התרבותית והרוחנית שלי עם חבריי הדתיים בבית המדרש גדולה יותר מאשר עם אנשי התחדשות יהודית חילונים, שמבחינות רבות, הם קרובים יותר לאורח חיי.

מכנה משותף דל

האם חבריי הדתיים ב“מעגלים” שייכים לשבט אחר ממני? אני שייך לשבט החילוני והם לשבט הדתי? האם הם שייכים לאותו שבט עם קיצוני החרד“לים ועם אלה שניכסו לעצמם בעזות מצח את המותג “ציונות דתית” והלכו עמו לשותפות פוליטית עם הכהניסטים? האם חבר בית המדרש שלנו, הרב בניהו ברומר, משתייך לאותו שבט של החרד“לים הקיצוניים שהציגו את מינויו לראש מערך הגיור כ“יום שחור לעולם התורה“, וגידפו אותו בכל ארסנל הגידופים שבפיהם? כפי שתיארתי את הדיפרנציאציה ב“שבט” החילוני וב“שבט” המסורתי, ניתן לתאר באותה מידה גם את ה“שבט” הדתי–לאומי ובוודאי את ה“שבט” החרדי?

כך שאם רוצים לתאר את החברה הישראלית על בסיס שבטים, הדיפרנציאציה גדולה הרבה יותר; השבטים של נאום הנשיא נתפרו בתפרים גסים שאינם מייצגים את המציאות.

כוונותיו של הנשיא ריבלין היו חיוביות ואף נאצלות. הוא ראה בבעתה את הפיצול בחברה הישראלית, את הקרע ההולך ונפער וחשב שבמקום לדפוק את הראש בקיר, בניסיון חסר תוחלת ליצור אחדות לאומית פוזיטיבית, יש להכיר בהיותנו שבטים שונים ולהשתית את היחסים בין השבטים על כבוד הדדי, על סובלנות, על “חיה ותן לחיות“. זהו החזון של נאום השבטים. חזון פשרני, של מכנה משותף דל. בעיניי, זהו חזון תבוסתני. אם נסתפק בדיוטה הנמוכה של דו–קיום בשלום בין שבטים, ונתייחס לשבטים כאל עובדה קיימת, זה לא יסתכם בארבעה שבטים, אלא כל שבט יתפצל כמו אמֵבה.

אחדות שאינה אחידות

אני מאמין שאסור לוותר על החזון הציוני של “משבטים לעם“. יש היום כוחות צנטריפוגליים המושכים החוצה, המקצינים את הפערים, המסיתים לשנאה. הביביזם, למשל, משתית את שלטונו וכעת, את שאיפתו לחזור לשלטון, על “הפרד ומשול“, על “אנחנו והם“. על אנחנו הימין והם השמאל, כאשר השמאל הם בוגדים, ושמאל הוא כל מי שאינו חלק מפולחן האישיות של נתניהו, גם כאשר מדובר במנהיגים שעמדותיהם הפוליטיות הן ימינה משל נתניהו, כמו בנט, שקד וגדעון סער. החמור מכול הוא המהלך המסוכן של העמקה בזדון של הקרע העדתי, של החייאת הגלות, של הסתה עדתית, של הפצת תאוריות “ישראל הראשונה וישראל השנייה“; שנועדו לחרחר מדון ושנאה בעם ישראל ובמקום לרפא את פצעי החברה מתוך שאיפת תיקון, ברוח החזון הציוני של מיזוג גלויות, שופכים במזיד שמן רותח על הפצעים, מתוך כוונת מכוון להסית, להשניא, לפלג ולפצל; כי הפיצול הזה משרת את האינטרס של מנהיג “ישראל השנייה“, המולטי–מיליונר האשכנזי מקיסריה.

מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, שנאה והסתה, המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא, יש בתוכנו גוונים שונים

מול המגמות ההרסניות של שסיעת שסעים, קריעת קרעים, פיצול, שנאה והסתה, המשימה הלאומית העליונה הוא גיבושו מחדש של מיינסטרים ישראלי סביב חזון ציוני ממלכתי וסביב אחדות לאומית. אחדות שאינה אחידות; אדרבא, יש בתוכנו גוונים שונים. עם הגוונים האלה, יש לייצר מחדש לאומיות ציונית ממלכתית, שמוחקת את הגלותיות העדתית, שמנמיכה ככל הניתן את הפערים בין חילונים ודתיים, שמגבשת אתוס משותף לכל היהודים הישראלים סביב ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; מדינה ציונית, דמוקרטית, צודקת, בטוחה וחזקה, שמתוך הקונצנזוס הזה, יוצרת גם אתוס ישראלי אזרחי משותף עם המיעוט הערבי.

משבטים לעם. זהו האתגר הגדול של דורנו.

לא בכדי, הכתובת החקוקה על כותל בית הנשיא לקוחה מנבואת הנביא יחזקאל: “וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד“.

אז לאיזה שבט אני שייך? אני יהודי, ישראלי, ציוני. זה השבט שלי.