חנויות היד השנייה של הגולן פועלות כבר שנים כסוג של סוד מקומי, שמועה שעוברת מפה לאוזן, בין יודעי דבר בלבד. כבר מזמן, לא רק לנזקקים
מאת: סהר הדר זיו
כנראה שלא תמצאו אותן באף אפליקציה רשמית של ניווט וגם לא במפות התיירות הרגילות. חנויות היד השנייה של הגולן פועלות כבר שנים כסוג של סוד מקומי, שמועה שעוברת מפה לאוזן, בין יודעי דבר בלבד. החללים האלו שונים מאוד זה מזה, חלקם מרחבים מעוצבים ומלאי סטייל בוטיקי וחלקם מקלטים שהוסבו וקיבלו חיים חדשים. אפילו שכל חנות היא מיוחדת ושונה מהשנייה, דבר אחד אפשר לומר על כולן – החנויות האלו הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה והאופי של אנשי הגולן.
המספר העצום של החנויות באזור, המגיע כיום לכמעט 20 נקודות שונות, מעיד על משהו עמוק באופי של הקהילות בגולן. המהפכה צמחה כולה מהשטח, מתוך הקהילה עצמה ומהדחף של התושבים לעשות שימוש נכון בשפע ובחפצים שמסתובבים בבתים שלהם.
כבר לא רק למי שאין לו
התדמית המיושנת, כאילו חנות יד שנייה מיועדת רק לנזקקים, כבר מזמן עברה מהעולם. היום, קנייה ביד שנייה היא בחירה סגנונית ואידאולוגית, לצד הרצון לחסוך בעלויות המחיה של כולנו. מעבר לכסף, מדובר בחוויה. יש ריגוש מסוים בכניסה למקום בלי לדעת מה תמצאו בו, לנבור בריכוז בסלסלות ולצאת עם חולצה ייחודית שיושבת בול, כלי מטבח וינטג', או ספר שכבר מזמן לא תמצאי בחנות ספרים. ההנאה בקנייה היא מעצם החיפוש והגילוי.
"עבורי זה כבר מזמן לא רק עניין של חיסכון, אלא סוג של התמכרות", מספרת קונה קבועה בחנויות האזור. "הידיעה שאני יכולה למצוא פריט ייחודי, איכותי, שמישהו אחר כבר לא צריך, מייצרת חוויית קנייה אחרת לגמרי. אני לא הולכת לחנות כדי לקנות בגד, אני הולכת לחפש אוצר. הפריטים הכי מיוחדים ושווים בארון שלי הגיעו מחנויות יד שניה. יש משהו מאוד מרגש בחוויה שמצאת משהו שהוא בול".
מאחורי הקלעים של הררי השקיות
השאלה הראשונה שעולה, כששומעים על עשרות נשים שמקדישות את הזמן שלהן, שבוע אחר שבוע, להתנדבות מול ערמות של בגדים וחפצים, היא פשוט – למה? התשובות של המתנדבות בשטח מראות שהמניעים מגוונים, כמו החנויות עצמן. עבור חלקן, מדובר בהמשך ישיר לפרויקטים ארוכי שנים של חסד.
"היה לי פרויקט של כ-15 שנה, שבו אספתי בקבוקים ופחיות מכל המושב לאיש חסד מחיספין, שחילק את הפדיון לנזקקים", מספרת אוריה מיונתן, שהקימה את חנות "אוצרות" במושב. "כשהפרויקט הזה נעצר, הגיתי את אותו רעיון של צדקה ואקולוגיה שהניע אותי לפתוח את החנות".
במקרה אחר, המרחב המקומי נולד כפתרון פרקטי.
"המקום התחיל באיסוף תרומות לפתחון לב", מספרת לילך מ"הארון השיתופי", בנווה אטי"ב. "ברגע שהם הפסיקו להגיע אלינו ולאסוף את השקים, החלטתי לפתוח מקום שישמש את המושב. באופן אישי, אני מרגישה שזה עוזר לשחרר בגדים שסתם תקועים בארון כי אולי יום יבוא ואלבש אותם… עכשיו, יש סיכוי שמישהו אחר ייהנה מהם. ככה יש תחלופה של בגדים כל הזמן, בלי לקרוע את הכיס ולזהם את הסביבה".
לצד החזון הסביבתי, והרצון לייצר אלטרנטיבה שפויה לתרבות הצריכה, יש גם מניע פרקטי ומשפחתי מבריק של שיתוף: "כמעט כל הבגדים שלנו בבית, מבוגרים וילדים, מגיעים מהחנות", משתפת עמליה מ"היד השלישית", ברמת טראמפ. "במקום להחזיק במחסן בבית ארגזים על ארגזים של בגדים, ששומרים מעונה לעונה ומילד לילד, החנות היא המחסן שלי. ילדים אחרים זוכים ליהנות מהבגדים, כשאני לא משתמשת בהם. לפעמים, אמצא אותם בחזרה במדף, כששוב אהיה זקוקה להם, או שאמצא אחרים, אפילו טובים יותר".
לא תחנה בדרך לפח
בחנויות כמו "מלמלה", שבקיבוץ אפיק, הצרכנות הנבונה הזו מתרחבת אפילו ליצירה מקומית: "בבוטיק יש תכשיטים בעבודת יד שנעשים מחומרים ממוחזרים – נייר, קפסולות קפה ועוד", מספרת יפית. "מתוך מחשבה על שימוש חוזר ואיכות הסביבה, אפשר ליצור דברים יפהפיים".
אבל החזון הזה והאהבה למציאת אוצרות דורשים התמודדות שבועית עם מציאות מתסכלת, ברגע שמגיעים לחנות ומוצאים ליד הדלת הררי שקיות, לפעמים פזורות בגשם, או בשמש, מלאות בבגדים במגוון מצבים. כאן נמצא המסר הכי חשוב שיש למנהלות החנויות להעביר לתושבים: החנויות האלו הן לא תחנת מעבר לפח הזבל. הייאוש של המתנדבות הוא להתמודד עם בגדים מוכתמים, קרועים, או בלויים, שאנשים משאירים. בניגוד למה שנוח לחשוב, אין באמת לאן להעביר את הבגדים האלו. הרוב המוחלט של הבגדים הלא ראויים פשוט מושלך לפח בסוף המיון והמתנדבות הן אלו שנאלצות לעשות את העבודה השחורה הזו.
"אנשים חושבים שזה בקטנה, אבל זו אופרציה מטורפת", מסבירה מתנדבת ותיקה באחת החנויות. "אנחנו רוצות לקבל שפע של בגדים נקיים, במצב מעולה, כאלה שהייתם בכיף נותנים לחברים הכי טובים שלכם", היא אומרת ומוסיפה: "הכלל הוא כזה: אם הבגד לא במצב שהייתם לובשים בעצמכם, מקומו בפח. כשאנחנו מקבלות בגדים טובים, המיונים הופכים למשהו מרגש ומשמח".
היישר מסין אל המדף בגולן
חלק גדול מהשפע המפתיע שמגיע אל המתנדבות קשור ישירות לפרדוקס של תרבות הצריכה הנוכחית. בעידן שבו קל וזול יותר להזמין בגדים בלחיצת כפתור, מאתרים כמו "שיין" ו"אליאקספרס", חבילות מסין מגיעות מדי יום לכל יישוב בגולן. אבל לתרבות האופנה המהירה הזו יש מחיר סביבתי כבד – מייצור מזהם ועד שינוע עולמי שמשאיר טביעת רגל פחמנית הרסנית. אחרי כל זה, החבילה נפתחת והמידה לא נכונה, הגזרה לא יושבת בול, או שהבד מאכזב. במקום להתעסק עם הביורוקרטיה והמשלוח חזרה לחו"ל, רוב הפריטים האלו מוצאים את דרכם, חדשים לחלוטין, באריזה, היישר לארגזי התרומות המקומיים. האירוניה היא שבסופו של דבר הרבה יותר קל וירוק לקנות "שיין" שמחכה לכם למדידה נוחה ובטוחה בחנות יד שניה הקרובה לביתכם.
