הגיעה לגולן כגננת-חיילת ועסקה כל חייה בחינוך. כתבה סיפורי ילדים, בהשראת הסיפורים ששמעה מאִימה. "יש כאלה שקוראים לי עד היום 'הגננת המיתולוגית של הגולן'". האורחת שלנו לשבת היא אתי שוקרון, מנאות גולן
איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי וגדלתי בעכו, להורים יוצאי מצרים. הייתי בת יחידה בין שני אחים. אבא שלי היה מנהל הביטוח הלאומי באזור ואימא, חנה ז"ל, הייתה סייעת אהובה בגן ילדים.
"הבית שלנו היה תמיד פתוח. אנשים רבים – יהודים, דרוזים וערבים – היו מגיעים אל אבא כדי שיסייע להם לממש את הזכויות שלהם. אני זוכרת אותו יושב בסלון וכותב עבורם מכתבים. הנתינה והעזרה לאחר היו חלק מהבית שבו גדלתי.
"את לימודי התיכון עשיתי בנהלל וזו הייתה עבורי חוויה נהדרת, עם הרבה חיבור לחקלאות ולטבע. אחר כך למדתי במכללת 'אוהלו', ב'אורנים' ובסמינר הקיבוצים ומשם, המשכתי לעולם החינוך.
"יש לי ארבעה נכדים, שלושה מצליל נהוראי ואחת מדניאל".
מגורים
"נאות גולן, כבר 50 שנה. הגעתי לגולן כבר בשנת 1972, כגננת-חיילת בנאות גולן. אני נשואה למאיר שוקרון, שהיה מראשוני מקימי נאות גולן, בשנת 1968. מאיר עסק במשך שנים בחקלאות, בעיבוד שטחים ברחבי הרמה וגם הקים רפת.
"ראיתי את נאות גולן משתנה וצומחת לאורך השנים. נוספו משפחות ובתים ויש כאן היום קהילה מגוונת מאוד – חקלאים, אנשי חינוך, בעלי צימרים, אנשים שעובדים בהייטק ובמקצועות חופשיים, לצד מטעים, מרעה, רפתות ובית אריזה כמו כן, קהילת הוותיקים הקימה 'מועדון לצעירים', שם נערכות פעילויות והרצאות תואמות.
"יש לנו גם בית כנסת, שמאיר בעלי וחברים נוספים היו שותפים במאמץ להקמתו ולטיפוחו .אחרי כל כך הרבה שנים, הגולן הוא לא רק המקום שבו אני גרה. הוא הבית שלי".
עיסוק
"כל חיי עסקתי בחינוך. לגולן הגעתי כחיילת, כשחיפשו בדחיפות גננת. הגננת שהייתה כאן רצתה לעזוב, בגלל המצב הביטחוני והקטיושות והמפקדת החליטה לשלוח אותי. פחדתי, אבל עליתי – והתאהבתי בילדים, במשפחות ובגולן.
"במשך השנים, זכיתי להיות גננת בגבעת יואב, בני יהודה, אליעד, נאות גולן, אניעם וקיבוץ אל-רום. ליוויתי דורות של ילדים והיום, חלק מהילדים שחינכתי הם כבר הורים בעצמם. יש כאלה שקוראים לי עד היום 'הגננת המיתולוגית של הגולן' וזו זכות גדולה עבורי.
"אחד הפרקים המשמעותיים ביותר היה בגן 'דובדבן', בקיבוץ אל-רום. חברתי, שושנה אסרף ז"ל, שהייתה הגננת שם, נהרגה בתאונת דרכים. לפני מותה, היא ביקשה ממני להגיע ולעזור לה בגן ולא הספקתי. לאחר מותה, הגעתי לגן ובין הדברים שלה מצאתי מכתב שכתבה לי: "הבטחת להגיע לגן 'דובדבן' ולא הגעת – מתי תגיעי?'. זה היה רגע מטלטל. החלטתי להישאר בגן ולהמשיך את דרכה.
"בהמשך, הייתי גם גננת ניסוי ארצית לצמחי תבלין, מטעם אגף הניסויים במשרד החינוך. לתוכנית שלי קראתי 'מרפא לגוף ובושם לנפש'. יחד עם אורנה עמר, הסייעת המדהימה שעבדה אתי, שתלנו עם הילדים צמחי תבלין, בישלנו ואפינו – פיתות עם זעתר, עוגת לואיזה ועוד – ולמדנו דרך הטבע.
"הכתיבה התחילה אצלי עוד הרבה קודם. אימא שלי הייתה הולכת אתי ברגל לגן ומספרת לי בדרך סיפורים ואגדות, במיוחד על פירות הדר, תכונות המרפא שלהם והערכים שהם יכולים ללמד אותנו. ספרים כמעט שלא היו לנו ולכן הסיפורים שלה היו עולם ומלואו עבורי.
"כשגדלתי, התחלתי לכתוב סיפורים משלי ובגן המחזתי אותם עם הילדים בתאטרון בובות ובדרכים שונות. כשיצאתי לפנסיה, החלטתי שהגיע הזמן להוציא חלק מהם לאור, כדי שהסיפורים והערכים שבתוכם יוכלו לעבור הלאה לדורות הבאים".
איך נראה יום שישי שלך?
"יום שישי בשבילי הוא יום של בית ומשפחה. מתכוננים לשבת, מבשלים ומסדרים והבית מתחיל להתמלא בריחות של האוכל שעליו גדלתי. המשפחה היא מרכז החיים שלי ולכן ההכנות לשבת הן לא רק עבודה – הן חלק מהשמחה של לקראת המפגש המשפחתי. אני אוהבת שהשבת מגיעה עם תחושה אחרת: לעצור מעט את המרוץ של השבוע, להיות עם האנשים שאני אוהבת וליהנות מהבית".
מה כוללת ארוחת השבת שלכם?
"אצלנו, שולחן השבת מלא בכל טוב. יש בערך 12 סוגי סלטים, שצליל בני אוהב להכין, דגים מבושלים, תפוחי אדמה וביצים מבושלים עם מלח, שמן זית ומעט לימון, פשטידת ביצים עם גבינה צהובה, פול, חומוס וטחינה.
"יש גם מאכלים שמגיעים מהבית המצרי שבו גדלתי, כמו מרק מולוחייה או מרק אטריות, וגם 'דואה' – תערובת זרעים שאוכלים עם גבינה לבנה בתוך פיתה, שמן זית וכמון. אלה הטעמים של הילדות שלי והם ממשיכים אתנו גם היום".
זיכרון ילדות משבת?
"הזיכרונות הכי חזקים שלי מהילדות קשורים לבית ולמשפחה. גדלתי בבית חם של הורים יוצאי מצרים, עם מסורת, אוכל ונתינה.
"אני זוכרת במיוחד את אימא שלי, חנה ז"ל. היינו הולכות יחד ברגל לגן, מרחק של כשלושה קילומטרים והיא הייתה מספרת לי בדרך סיפורים ואגדות. היא סיפרה על פירות הדר, על תכונות המרפא שלהם ואפילו הייתה נותנת לפירות 'לדבר' ולריב ביניהם כדי ללמד אותי על כבוד, צניעות ואהבת הזולת.
"הסיפורים האלה נשארו אתי כל החיים ובמובן מסוים, הם גם אלה שהפכו אותי לגננת ולכותבת".
מה הכי כיף בשבת שלך?
"המשפחה. הילדים, הנכדים, השיחות סביב השולחן והאפשרות פשוט להיות יחד. יש לי ארבעה נכדים אהובים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו בשבילי. אני מחכה בכל פעם מחדש לביקורים שלהם, לרגע שבו הבית מתמלא בקולות, בצחוק ובשמחה שלהם. הזמן אתם הוא בשבילי אושר גדול ואני משתדלת ליהנות מכל רגע, להקשיב להם, לפנק אותם וליצור אתם זיכרונות.
"אני אוהבת גם את השקט של השבת ואת הזמן שהיא נותנת למחשבה, לתורה ולדברים החשובים באמת. אבל כשהילדים והנכדים מגיעים, מבחינתי, זו השבת הכי שמחה שיש."
המלצה על ספר?
"אני אוהבת מאוד ספרים שעוסקים בצמחי תבלין וברפואה מן הטבע. אני ממליצה על הספרים של דרורה חבקין ושל ניסים קריספיל, בתחום צמחי התבלין.
"ספר נוסף שקרוב לליבי הוא 'תהיי טובה לעצמך', של ימימה אביטל ז"ל. שיטת ימימה, שעוסקת באיזון פנימי ונפשי, עזרה לי מאוד בתקופות לא פשוטות בחיי ולימדה אותי להסתכל אחרת על הקשיים".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"עם החברות הטובות שלי. זכיתי לשמור במשך השנים על קשרים נפלאים עם חברות שלמדו אתי במכללת 'אוהלו'.
"יש לי גם קשר מיוחד עם חברתי, רות דיימנט. אנחנו נפגשות אחת לשבוע, מדברות על פרשת השבוע וגם על ענייני היום-יום. בעיניי, כוס קפה או תה עם חברה טובה ושיחה מהלב היא מתנה גדולה".
מה את עושה בשעות הפנאי?
"אני לא כל כך יודעת לשבת בלי לעשות משהו… אני אוהבת לכתוב סיפורים, בעיקר סביב צמחי תבלין וערכים. אני עובדת הרבה בפסיפס ואוהבת לשלב בעבודות שלי פסוקים מהתורה.
"אני מטפחת את הגינה, מוסיפה שתילים, מטפלת בעצים ובפרחים ורוקחת משחות מצמחים. אני גם לומדת אנגלית ומשפרת את הערבית שלי. ערבית מצרית אני מכירה עוד מבית הוריי.
"בקיצור, אני אוהבת ללמוד, ליצור ולטפח – אנשים, צמחים ורעיונות".
איך משפיעה עלייך המלחמה?
"זו תקופה קשה מאוד. האובדן של חיילים ושל אנשים מכביד מאוד על הלב. אני משתדלת לעשות את המעט שאני יכולה, למשל בהכנת מנות חמות לחיילים.
"גם דרך היצירה נתתי ביטוי למה שאני מרגישה. יצרתי שתי עבודות פסיפס שקשורות לתקופה: אחת של פרחים צהובים ובשנייה – חיילים שבקנה הנשק שלהם יש פרח. מבחינתי, זו תפילה ותקווה ליום שבו יסתיימו המלחמות ונוכל לחיות בשלום".
מה המוטו שלך בחיים?
"להסתכל על הטוב. היום, בבגרותי, אני מבינה שהחיים הם במידה רבה מה שאנחנו עושים מהם. אני אומרת לעצמי: 'אם קשה לי – אני בסימן עלייה'. אני מאמינה שהכול לטובה, שחשוב להשתדל להיות בשמחה ובאופטימיות, ובעיקר – לא לוותר על החלומות".
מה את הכי אוהבת בגולן?
"קודם כול, את הטבע. במשך שנים, נסעתי מדרום הגולן עד קיבוץ אל-רום ובכל נסיעה, נהניתי לראות איך הנוף והטבע משתנים מול העיניים. אבל יותר מהכול, אני אוהבת את האנשים ואת החיבורים שנוצרו כאן. בגן באל-רום, למשל, התחנכו יחד ילדים יהודים ודרוזים. נוצרה אווירה מיוחדת של שכנות טובה, חברות וקשר בין המשפחות – קשרים שחלקם נשמרו עד היום.
"אני אוהבת את התחושה שבגולן אפשר להיות קרובים לאדמה, לטבע ולקהילה. אחרי כל כך הרבה שנים כאן, הנוף והאנשים הם חלק ממני."
מה את מאחלת לעצמך?
"קודם כול, בריאות. אני מאחלת לעצמי להמשיך להעניק, לתת וליצור עוד שנים רבות. יש לי גם חלום להוציא ספר הדרכה יחד עם נירה כרמל ואורנה עמר ובעזרת השם, אני מקווה שגם החלום הזה יתגשם.
"שמי הוא אתי-אסתר, על שם סבתי אסתר. אסתר המלכה מסמלת עבורי אומץ, ערכים ויכולת לעשות טוב. לכן יש לי עוד משאלה אחת גדולה: לראות יותר שלום ואחדות בינינו – פחות לשון הרע ופגיעה זה בזה, ויותר נתינה, חסד, שמחה ואהבה.
"זה מה שאני מאחלת לעצמי, למשפחה שלי, לגולן ולכולנו".
