אנו חיים במדינה דמוקרטית. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא היכולת של כל אדם להביע את דעתו, או כמו שאמר מי שאמר פעם: החובה הדמוקרטית היא גם אם אינני מסכים למילה אחת שאתה אומר, אגן עד-מוות על זכותך להביע את דעתך.
גיא אדרי
היסטוריה
המחאות החברתיות והעסקיות מלוות את העולם המודרני, מאז שחרור העבדים וההיסטוריונים יספרו לכם גם על מחאות כאלה ואחרות עוד בתקופות מוקדמות יותר. מאז שהוקמה מדינת ישראל, ידענו לא מעט מחאות בנושאים רבים ושונים, רובן לא אלימות, אך היו כאלה שגלשו לאלימות, כמו שראינו רק בשבוע שעבר.
אני זוכר היטב את המחאות כנגד החזרת הגולן, את ההפגנות הגדולות בירושלים ובכיכר רבין, עוד כשהייתה כיכר מלכי ישראל. תמיד המארגנים עשו מאמץ כביר לשמור על סדר בהפגנות והציבור נענה. גם במחאות העקירה מגוש קטיף, נדהמתי לראות את המאמץ הכביר שהשקיעו ראשי היישובים והרבנים, בכדי שלא להיקלע למחאות אלימות, עם כל הקושי והקושי היה גדול.
עניין מחאות הגזענות במדינתנו הקטנה גם הוא אינו דבר חדש. כל עלייה שהגיעה לארץ הביאה אתה קבוצה אתנית עם קשיי קליטה לרוב. בעיקר בשנות הקמת המדינה, קליטת העולים לא אפשרה כניסה חלקה לעולה, על פי ידיעותיו ומעמדו בחברה ממנה הגיע. דבר זה יצר אכזבה כבדה וקשיי קליטה, שהביאו לא פעם למחאות ואף למחאות אלימות. מקרה “הפנתרים השחורים” זכור היטב כאחד ממקרי המחאה הקשים שידעה ישראל הקטנה ואם נלך עוד אחורה, אירוע ואדי סאליב מזכיר לא במעט את האירועים האחרונים.
גבולות
מחאה מטבעה היא ספונטנית וקשה לשליטה, אך עם זאת, יש יסודות בסיסיים בחברה שעליהם אסור לעבור. אין ספק שאם לעובדי הרכבת, לדוגמה, מותר לפגוע באזרחים בדרישה לשמירה על תנאיהם, גם במחאה חברתית, יכולה להיות פגיעה מסוימת בחיים התקינים של החברה וזאת בכדי לזעזע ולעורר את הציבור ומקבלי ההחלטות להביא לשינוי פעיל במצב. אך עם זאת, במקרים של מחאות עובדים, בית המשפט קובע את גבולות המחאה והפגיעה בציבור.
לאור האירועים האחרונים, התחושה שאני מסתובב אתה היא שעדיין מדינת ישראל לא הסמיכה גורם מסוים לקביעת גבולות המחאה האזרחית. מצאנו אירועים מסוימים שהוסלמו ובדעת קצין משטרה, כזה או אחר, הוחלט אם להתערב, או לא. השוני ניכר בין הערים וההפגנות, מה גם שבהפגנות האחרונות, הפגיעה בציבור הכללי, לדעתי, לא הייתה מידתית ולא הוכנסה למסגרת ראויה על ידי גורמי האכיפה. כן היה ניתן לראות בהפגנות של השבוע האחרון שינוי כיוון, אך עדיין לא ברור מי היד המכוונת בנושא ולדעתי, אסור שהיד הזאת תהיה פוליטית, בשום מקרה.
גזענות
אולי זאת רק דעתי, אך איני מאמין כי ישנה גזענות אמתית בחברה הישראלית. אין ספק שישנם בודדים קיצוניים שזרע הגזענות קיים בתוכם, אך באותה מידה, אני בטוח שלא כל המפגינים, ואפילו לא רובם, הם פורעי חוק. המצוקה של העדה האתיופית היא מצוקה קשה ואני לא מזלזל בה כלל ועיקר. אני מאמין שעל הרשויות לעשות כל מאמץ על מנת לתת הזדמנות שווה לכל אדם באשר הוא ולא משנה צבעו, מוצאו, או מינו.
אני מכיר ויודע שהיו הרבה כשלים בקליטת העולים מאתיופיה ואם מסתכלים על קליטתם בהשוואה לעולים מחבר העמים, השוני בתקציבים ובכלים ניכר בכל מקום. את זה יש לתקן ובהקדם. אך עם זאת, ההיסטוריה מוכיחה שהזמן עושה את שלו טוב יותר מכל תיעדוף כזה או אחר וכבר ניתן לראות, איך בני הדור השני משתלבים באופן הרבה יותר קל בחברה הישראלית.
קפיצה למסקנות
על התקשורת כבר כתבתי מספיק וחכם עיניו בראשו וטוב שיבדוק כל נתון שמוצג לו כעובדה על ידי מערכת חדשות. אין לי ספק, שבעולם מתוקן, האירוע הזה היה אמור לעבור המון פילטרים, לפני שהיה מגיע לציבור כאירוע של ירי בנער אתיופי סתם כך. עד לרגע זה, טרם הושלמה החקירה בעניין ואיני יודע מה יהיו המסקנות, אך מסקנה אחת כבר יש לי והיא שהסבלנות תמיד משתלמת. לבסוף, כשבעיתונות יפרסמו בקובייה קטנה, בעמוד 62, במוסף שקר כלשהו, את ממצאי החקירה, יהיה כבר מאוחר ולא רלוונטי. הייתי שמח, אם מלכתחילה היינו מקבלים רק עובדות אמתיות ולא השערות שמבוססות על חצאי אמירות וניתוחים, אבל רבים וטובים אמרו את זה כבר לפניי ודבר לא השתנה ולנו נשאר רק לעשות לעצמנו.
דמוקרטיה
אני משתתף במחאת עולי אתיופיה ואני מאמין שזכותם להביא את מצוקתם לכותרות בדרך שתזעזע את הקרקע. כשהם ישבו בשקט תקופה ארוכה מאוד וחיכו שמישהו אחר יעשה זאת בשבילם, דבר לא קרה. עם זאת, איני שותף להפגנות בהן נוקטים באלימות כלפי אזרחים, או פוגעים ברכושם. כאן חייב לעבור הגבול ובכל מחיר, כי גם אם בדמוקרטיה אני אלחם על זכותך להביע את דעתך, זה לא יהיה במחיר של פגיעה באחר.
שבת שלום
