רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו, בפח האשפה
של ההיסטוריה, אך אל לנו להיות שאננים. ממשלת ה“מלא מלא מלא”
לא שמה את הגולן בראש מעייניה
את הרצאותיי על סיפור ההתיישבות בגולן אני נוהג לסיים באמירה, שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו, בפח האשפה של ההיסטוריה.
בכך, אני מסכם את תיאור המהלך ההיסטורי של ההתיישבות, שנועד להבטיח שהגולן יהיה ישראלי, שידע מעלות ומורדות, מאבקים ואיומים והגיע לניצחונו ההיסטורי.
למה אני אומר זאת?
ראשית, כי אני אופטימיסט חשוך מרפא.
שנית, כי יש סימנים רבים שזו המציאות.
אף על פי כן, לא אחת, אני תופס את עצמי ומזהיר את עצמי – אסור להיות שאננים.
אכן, יש סיבות טובות להאמין שהסכנה לקיום מפעלנו חלפה באופן סופי. אחרי 56 שנות התיישבות, ו-42 שנות ריבונות, היות הגולן חלק בלתי נפרד מישראל היא עובדה קיימת, שחלחלה אל לבבות הישראלים, מכל הזרמים ומכל הגוונים. ביטוי בולט לכך היה בהחלטת ממשלת בנט על התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן והכפלתה. ההחלטה התקבלה פה אחד. מה שבלט במיוחד היה העובדה ששרי מרצ תמכו בהצעה.
כזכור, בשנות המאבק על הגולן, מרצ הייתה העוינת ביותר להתיישבות בגולן והתומכת הנלהבת ביותר במסירתו לאויב הסורי. הנה, היא תומכת בתכנית מרחיקת הלכת ביותר לחיזוק ההתיישבות בגולן. יש לזכור, שבממשלה, בניגוד לכנסת, אין משמעת הצבעה. כל שר מצביע על פי מצפונו. וכדי לסבר את האוזן, שרי מרצ הצביעו, שבועות אחדים מאוחר יותר, נגד הקמת התיישבות בנגב. ההצבעה פה אחד היא אולי הביטוי הפוליטי הבולט ביותר לעמדת הציבור הישראלי.
אל נהיה שאננים
הגענו לכך בזכות המעשה ההתיישבותי שיצרנו כאן. הגענו לכך בזכות המאבקים שניהלנו נגד נסיגה ובהם סחפנו את רוב העם לתמיכה בנו. הגענו לכך בזכות האופן שבו נאבקנו ובו הסברנו את עמדתנו לציבור – תמיד הקפדנו על מאבק מכובד ודמוקרטי, שיפנה לכל שדרות הציבור, בלי לעורר אנטגוניזם.
הגענו לכך בזכות היות הגולן חבל ארץ אהוב, המטויל ביותר בישראל.
הגענו לכך בזכות שכנינו הסורים. בקיצוניותם, הם דחו גם את ההצעות המטורללות ביותר של ממשלות ישראל לנסיגה מכל הגולן, כי הן מעולם לא סיפקו אותם. מלחמת האזרחים בסוריה שכנעה סופית את הציבור הישראלי, שסוריה אינה יכולה להיות פרטנר להסכם, שההימור בו גדול כל כך.
כן, אני באמת מאמין שרעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה. אף על פי כן אני רוצה להזהיר, קודם כול את עצמי – אל נהיה שאננים.
הקרב על התודעה
מאמרי הראשון בעיתונות הגולנית התפרסם ב“ארץ הגולן“, במאי 1985, בהיותי בן 22, חבר צעיר באורטל. כותרתו הייתה “אל נהיה שאננים!” [סימן הקריאה – במקור].
היה זה ארבע שנים לאחר החלת הריבונות על הגולן, כאשר עוד היינו באופוריה שחוק הגולן הוא תעודת ביטוח מוחלטת.
במאמר, ניתחתי את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה לקווי 4.6.67 ועקירת כל יישובינו והסברתי למה ההסכם עלול להפוך תקדים לגולן. הראיתי עד כמה דומה המציאות בין שני המקרים, זולת ההבדל החשוב של הריבונות הגולן, אך אין בכוחה של הריבונות בלבד להבטיח את עתיד הגולן. קראתי לצאת ולהיאבק על הגולן בשני מישורים – ההתיישבותי והתודעתי.
היום, אני סבור שניצחנו בקרב על התודעה. אך אם אנו רוצים להבטיח את עתידנו, עלינו לבצע לרעיון העוועים של נסיגה מהגולן וידוא הריגה. רק התיישבות חזקה וחסונה יותר תבטיח זאת. התיישבות שמונה פחות משלושים אלף איש אינה כוח מספיק כדי להבטיח את נצחיות מפעלנו.
גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון יצרו עובדה מוצקה, שגם המתנגדים הגדולים ביותר להתיישבות ביו“ש אינם יכולים להתעלם ממנה. אפילו אלה שמקדשים את קווי 4 ביוני 1967 כתורה מסיני, מבינים זאת ומציעים “חילופי שטחים” – שם מכובס לנסיגה מחלקים ממדינת ישראל הריבונית, בתמורה להישארות הגושים. מן הראוי, שגם אנחנו נבטיח את עתידנו באמצעות חיזוק ההתיישבות.
חיזוק ההתיישבות והכפלתה
חיזוק ההתיישבות והכפלתה חיוניים לנו מסיבות כלכליות, חברתיות, חינוכיות ותרבותיות, אך בראש ובראשונה מסיבה קיומית – הבטחת עתידנו וסיכול כל מחשבת עוון על נסיגה בעתיד. עיקר פוטנציאל הגידול הוא בקצרין – הפיכתה לעיר ואם בישראל. בנוסף לכך, יש להקים יישובים חדשים ולהגדיל באופן משמעותי את הקיימים.
החלטת ממשלת בנט נועדה להבטיח זאת. אני קצת חושש מממשלת ה“מלא מלא מלא” ומהאובססיה שלה להחריב כל מה שעשתה הממשלה הקודמת. אני בספק רב, אם הגולן נמצא בסדר העדיפויות של שר השיכון, גולדקנופף, כפי שהיה בראש סדר העדיפויות של שר השיכון הקודם, זאב אלקין.
ההתיישבות בגולן התפתחה לאורך השנים בעיקר בזכות היוזמה והעשייה שלנו, תושבי הגולן. כך היה בעבר וכך גם היום. עלינו לראות בצמיחה ובפיתוח ההתיישבות בגולן ובהגעה ל-50 אלף תושבים עד 2030, את היעד המרכזי שלנו. רק כך, רעיון העוועים של הנסיגה מהגולן ימצא, באמת ובתמים, את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
