חרף התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, ואף שהשתתפתי באופן פעיל בהפגנות נגדה בחודשים הראשונים, הפסקתי להפגין בעקבות הפסים השליליים שעליהם עלתה המחאה – סרבנות, הפרת חוק וכד’. אפשר וצריך לפעול אחרת
בגיליון האחרון של המידף, העלון השבועי של אורטל, פרסמתי מאמר שכותרתו: “מדוע הפסקתי להפגין?”. במאמר, הסברתי מדוע חרף התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית, ואף שהשתתפתי באופן פעיל בהפגנות נגדה בחודשים הראשונים, הפסקתי להפגין בעקבות הפסים השליליים שעליהם עלתה המחאה – סרבנות, הפרת חוק וכד’. כתבתי שהמחאה הפכה מהפתרון לבעיה ושהיא אימצה את המסר הלניניסטי שככל שיהיה רע למדינה, כך יהיה טוב למהפכה.
בין השאר, השוויתי בין המאבק הנוכחי למאבק על הגולן. כך כתבתי: “גם המאבק על המטרה הצודקת ביותר, אינו מקדש את כל האמצעים. במאבק על הגולן קבענו לנו לחוק, שהמאבק יהיה על פי כללי הדמוקרטיה ותוך שמירה על החוק וגם בימים הקשים ביותר, כאשר דומה היה שהמאכלת הגיעה אל סף צווארנו, עמדנו בכך. אנו, הנהגת המאבק, ידענו שקל מאוד להתסיס ציבור ולשלהב את היצרים, אך האמנו שמנהיגות אמת, תפקידה לגלות אחריות ולרסן. הדבר דרש מאתנו משמעת עצמית ועצבי ברזל ועמדנו בכך. בסופו של דבר, אופן המאבק שניהלנו הוביל לניצחוננו”.
את המאמר פרסמתי גם בבלוג שלי ובפייסבוק. אחד החברים בפייסבוק התייחס לפסקה הזאת ואתמצת את ביקורתו בשני משפטים. האחד – המאבק שלנו לא עמד במבחן של החלטה על נסיגה. אילו הוחלט על נסיגה, היינו נוהגים אחרת. השני – לטענתו, לא ניצחנו במאבק, אלא פשוט אסד קיבל רגליים קרות ולכן לא נחתם ההסכם. “אילו נחתם”, כתב המגיב, “רוב הישראלים היו מעדיפים את השלום על מטעי התפוחים של אורטל”, כלשונו.
הגבתי על תגובתו, בסקירת המהות והאסטרטגיה של המאבק ומדוע אני משוכנע שהגולן ישראלי היום בזכות המאבק. כן, ניצחנו.
אני מפרסם את הדברים גם כאן, בעיקר לטובת הדור הצעיר, כדי שיכיר את מורשת המאבק ההרואי, שהשאיר את הגולן ישראלי ואת מפעל ההתיישבות שלנו על מכונו.
מאבק מתון, אך נחוש
טענתך על “מה היה אילו” היא ספקולציה, וכך גם טענתי, שהיא שונה משלך. אבל אני רוצה להציג עובדות והערכות.
במשך תשע שנים, ניהלנו מאבק נחוש, חזק ועם זאת ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק, בלי לחסום כבישים, בלי להפגין ליד בתי פוליטיקאים, בלי סרבנות, בלי דיבורים על מרי אזרחי איך לשמור על דימוי נחוש ומרתיע ומצד שני, על קו הממלכתי? זאת אמנות
במשך תשע שנים, ניהלנו מאבק נחוש, חזק ועם זאת ממלכתי, דמוקרטי, על פי חוק, בלי לחסום כבישים (מתוך החלטה מודעת), בלי להפגין ליד בתי פוליטיקאים (אחרי שעשינו זאת פעם אחת וכשסיכמנו, שאלנו את עצמנו מה השגנו בכך שהפרענו לשכנים והרגזנו אותם), בלי סרבנות, בלי דיבורים על מרי אזרחי (שהוצע לנו). איך לשמור, מצד אחד, על דימוי נחוש ומרתיע ומצד שני, על הקו הממלכתי, האחראי? זאת אמנות. השאלה הזאת העסיקה אותנו יום יום ושעה שעה. הייתה בכך גם טקטיקה (איך לא להרחיק מאתנו ציבור שנזדקק לו), גם אסטרטגיה (האם המטרה שלנו היא לאכול את הענבים, או לריב עם השומר? לראות מה ישרת טוב יותר את המטרה האחת שלנו) וגם השקפת עולם של אחריות לאומית וגם השקפת עולם של מהות המושג מנהיגות. כן, חשבנו שריסון עצמי, עצבים חזקים, שיקול דעת ויכולת לתעל את זעם הציבור לכיוונים קונסטרוקטיביים (ובעינינו גם אפקטיביים יותר) – זה גילוי של אחריות. המאבק, חרף המתינות שלו, היה נחוש ונתפס כנחוש, כך שכנראה לא כל כך טעינו.
בשלב הראשון, כאשר רבין החל להסכים לנסיגה “בגולן – לא מהגולן” (בהמשך, זה הלך והידרדר), המסר המרכזי שלנו היה שאין לו מנדט לפעול בניגוד מוחלט למה שהתחייב לפני הבחירות, באחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו. היו לנו שני קלפים חזקים בנדון. האחד היה ההקלטה של דבריו בגולן, שבוע וחצי לפני הבחירות (הוא חזר עליהם באורטל יום לפני הבחירות) והתחייבותו בנושא הגולן. אני משער שאילו למחאה היום היה קלף כזה – נאום פומבי של נתניהו לפני הבחירות, שבו היה מעלה על נס את בג”ץ, נשבע אמונים לעצמאות בג”ץ, משבח את שיטת בחירת השופטים, את הסניוריטי, את עצמאות הייעוץ המשפטי, את פסילת החוקים בידי בג”ץ, את עילת הסבירות ויוצא חוצץ נגד ניסיון לפגוע באלה בטענה שהם מסכנים את הדמוקרטיה, ומתחייב לבלום אותם, היה לה קל מאוד לנהוג כמונו.
הקלף השני היה קהלני. רבין הציב לפני הבחירות את קהלני בפרונט והעלה שוב ושוב תשדירים שבהם הוא הצטלם בגולן ובבקעת הירדן ומציג את התפיסה הביטחונית של רבין שאסור לסגת מהם. קהלני היה האיש של רבין לשכנע את “מאוכזבי הליכוד” ואת אנשי המרכז והימין. כשרבין סטה מן הדרך, קהלני היה הדמות שבקדמת המאבק שלנו. השכלנו להשתמש בכך בתבונה, לטעון שאין לרבין מנדט לוויתורים בגולן (אגב, על טענת אין מנדט היה לנו ויכוח משמעותי בוועד, האם אנו מערערים על הסמכות החוקית של ממשלה נבחרת, אך הגענו למסקנה שמדובר על מנדט מוסרי, במובן של ייפוי כוח מהציבור). הקריאה האסטרטגית הייתה למשאל עם. הייתה בתוכנו מחלוקת על הקריאה הזאת. גם עקרונית – האם כשאנו קוראים למשאל עם, איננו נותנים לגיטימציה להחלטה של העם על נסיגה? וגם מעשית – במשאל עם, הממשלה תנסח את השאלה בדרך שנוחה לה, בעיתוי שנוח לה, תוך איומים במלחמה קשה ומידית אם הציבור לא יצביע בעד וכו’ וכו’ וכו’ והפחד הזה יפיל אותנו במשאל. בכל זאת, הלכנו על זה והגענו להישג הגדול, כשרבין הודיע שבמקרה של הסכם שיכלול נסיגה, הוא יביא אותו למשאל עם. גם פרס וברק חזרו על המחויבות הזאת.
יותר מהפגנת הענק בת 300,000 איש בכיכר מלכי ישראל, יותר משביתת הרעב ורבע מיליון איש שבאו להזדהות ויותר מכל הפעולות – הדבר המשמעותי ביותר היה הסטיקרים וכרזות המרפסות והעמידה של משמרות קטנות בכל צומת במדינה עם שלטי “העם עם הגולן” בהתמדה של שנים
לעצור רכבת בסטיקר
מרגע שזו הייתה ההחלטה, מבחינתנו, היינו בקמפיין של משאל עם. אמרנו, שכפי שהמטרה של צה”ל היא למנוע מלחמה באמצעות הרתעה ואם ההרתעה תיכשל ותהיה מלחמה – להכריע ולנצח, כך האסטרטגיה שלנו למשאל עם. לשכנע את הציבור, לגרום לציבור להשמיע את קולו ולהפגין את תמיכתו בנו וליצור אווירה חזקה של “העם עם הגולן”, כדי שהממשלה תירתע מללכת את הצעד האחרון, כי היה ברור לנו שהסכם יהיה, אולי, רק אם תוצע נסיגה לקווי 4.6.67 (ולא הגבול הבין-לאומי) ובכך נמנע את משאל העם. אם ההרתעה תיכשל – המטרה תהיה לנצח במשאל. כך אני יכול לומר, בדיעבד, שיותר מהפגנת הענק בת 300,000 איש בכיכר מלכי ישראל, יותר משביתת הרעב ורבע מיליון איש שבאו להזדהות אתנו בגמלא ויותר מכל הפעולות – הדבר המשמעותי ביותר היה הסטיקרים (וכרזות המרפסות, והעמידה של משמרות קטנות בכל צומת במדינה עם שלטי “העם עם הגולן” בהתמדה של שנים וכד’). אני זוכר שבאחת הישיבות של הנהלת הוועד, אמר אחד מחברינו: “הרכבת דוהרת מולנו בכל הכוח, ואנחנו מנסים לעצור אותה בסטיקרים”. אבל באמת עצרנו אותה בסטיקרים.
האווירה שיצרנו, באה לידי ביטוי בסקרים. לא היה ולו סקר אחד שהיה בו רוב להסכם על נסיגה מלאה (היה רוב לפשרה, שאנו התנגדנו לה, אך ידענו שאין פרטנר לפשרה). בספרו של רביב דרוקר על שלטון ברק – “חרקירי”, הוא סיפר שברק היה מכור לסקרים ובכל שבוע, ערך סקר על נכונות הציבור לנסיגה מהגולן תמורת הסכם שלום עם סוריה ובאף סקר לא היה רוב להסכם המסתמן. הם הוסיפו בכל שבוע “דובדבנים”, כלשונם, בנוסח של שאלות כמו “האם תמורת הסכם שלום עם סוריה שבעקבותיו יבוטל שירות המילואים… שבעקבותיו תוכל להיכנס לרכב ולנסוע דרך סוריה לאירופה” וכו’ וכו’, ועדיין, לא היה לזה רוב באף סקר.
ברק והכנרת
עוד נקודה חשובה, הייתה הכנרת. בכל ריאיון, הרצאה, מאמר ונאום, דיברנו על נסיגה לכנרת, הסורים יישבו בחוף הכנרת וכו’. ידענו שהציבור אינו מודע לכך שכאשר מדובר על הגולן מדובר גם בכנרת. הבנו, שגם מי שמוכן לוותר על מטעי התפוחים של אורטל, לא יוותר בקלות על רבע מהכנרת.
לפני הנסיעה של ברק לשפרדסטאון, בסוף דצמבר 1999, הפסגה השנייה ברצף עם שר החוץ הסורי והנשיא קלינטון, הוא נפגש עם ראשי ועד יישובי הגולן (פגישה שבה לא השתתפתי). לשיחה הוקצב זמן קצר והיא התמשכה הרבה מעבר, כאשר יועציו של ברק נכנסים כל הזמן להאיץ בו כי הטיסה מתאחרת והיא אכן התעכבה והתעכבה. הייתה זו שיחה קשה. בשיא הפגישה, כשיהודה הראל דיבר, אהוד ברק, האיש הקר, המנוכר, חסר הרגשות – הזיל דמעות. על פי דברים שכתב נחום ברנע, כאשר המטוס נחת בשפרדסטאון, כולם ירדו וברק נשאר במטוס. חיכו לו עוד דקה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות. בסוף, מרטין אינדיק עלה אליו למטוס, ראה את ברק יושב מכווץ על כיסאו וברק אמר לו: “אני לא אוכל לעשות את זה”.
בסופו של דבר, ההצעה הסופית שברק העביר דרך קלינטון לאסד הייתה של נסיגה מלאה לקווי 4.6.67, אבל עם רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכנרת. כשאסד שמע זאת, הוא אמר שאם כך אין על מה לדבר, ושם קץ למו”מ שנמשך תשע שנים.
האם ברק, שהיה נחוש וממוקד מטרה, כמו טיל מונחה מכוון, ואמר שאין אבן שלא יהפוך כדי להגיע לשלום עם סוריה, שבלעדיו תהיה מלחמה קשה, ושאת כל יוקרתו שם על השלום עם סוריה, והיה מוכן לסגת מכל הגולן ולעקור את כל היישובים, באמת היה עוצר כמה עשרות מטרים מהכנרת, אלמלא המאבק, אלמלא הסקרים, אלמלא החשש שיובס במשאל עם? האם ברק לא ידע שאסד ידחה את ההצעה? ואולי קיווה שאם אסד יסכים, הוא יתהדר ב”הישג הגדול” שלו, שהגיע לשלום עם סוריה, תוך שמירה על כל הכנרת בידינו, בניגוד להפחדות ולאיומים של מתנגדי ההסכם, בתקווה שזה יהיה הקלף המנצח.
אז כן, אין ספק שלאסד היה תפקיד מכריע בכך שאנו יושבים בגולן. לא בכדי, אמרתי אז שעלינו להמליץ עליו לפרס ישראל על מפעל חיים. אבל המאבק שלנו היה מכריע בכך שכל ראשי הממשלה שניסו למסור את הגולן לסורים (רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו), נרתעו, מאימת דעת הקהל ולא הלכו עד הסוף.
באשר לאופי המאבק, אם חלילה היה הסכם והוא היה עובר משאל עם, איך היינו נוהגים? הייתה לנו עוד הכרעה אסטרטגית – אנחנו בשום אופן לא משיבים על השאלה מה נעשה אם, כיוון שבכך אנו יוצרים לגיטימציה לעצם האפשרות הזאת
ובאשר לאופי המאבק אם חלילה היה הסכם והוא היה עובר משאל עם, איך היינו נוהגים? הייתה לנו עוד הכרעה אסטרטגית – אנחנו בשום אופן לא משיבים על השאלה מה נעשה אם, כיוון שבכך אנו יוצרים לגיטימציה לעצם האפשרות הזאת ומרגילים את דעת הקהל להתייחס אליה כאל אופציה לגיטימית. גם לא רצינו להיכנס לוויכוחים בינינו מה נעשה וגם כי רצינו לשמר אפקט של הרתעה ולא לומר שנכבד את ההחלטה, אך גם לא לתקוע גול עצמי באמירה שלא נכבד החלטה של משאל עם. נקטנו בערפל קונסטרוקטיבי.
ייתכן מאוד, שאילו זה היה קורה, הציבור היה מאשים את צורת המאבק שניהלנו ולא מקבל עוד את מנהיגותנו. אולי גם אנחנו היינו מסיקים מסקנה כזאת ומפנים את ההנהגה לאחרים. כאמור, כל אלו הן ספקולציות. אבל העובדות שתיארתי מעידות על כך שהייתה השפעה מכרעת למאבקנו. לא בכדי, גם התקשורת טענה זאת וגם חוקרים, מן הארץ ומחו”ל, שחקרו את המאבק, הציגו אותו כמופת של מאבק חכם ואפקטיבי, שהשיג את מטרתו, כנגד כל הסיכויים.
