דורית ברק, מקיבוץ שניר, שתזנק ב-2.6 לטריאתלון ה-25 שלה, מספרת מה גורם לאנשים לקחת את הגוף שלהם למבחני קצה כאלו, איך זה התחיל ולמה אי אפשר להפסיק
ב-2.6, יזנק לדרך טריאתלון הנשים בהרצליה, בפעם ה-25. יותר מאלף נשים יתחרו במגוון מקצים שבהם שוחים, רוכבים ורצים, בסדר הזה, החל במרחקים המותאמים לילדות מגיל 8 ועד 18 (בחלוקה לכל קבוצת גיל), דרך מירוץ עממי לכולן, ספרינט ואולימפי (למנוסות) ועד למקצה מיוחד לנכות.
השנה, האירוע הופך לחלק משבוע העצמת נשים בספורט, שיכלול אירועים נוספים: תחרות סאפ לנשים ב-26.5, טורניר כדורשת, אימוני התנסות בטריינרים לאופניים (מעין אופניים מקובעות שבעזרתן ניתן להתאמן), ערב הרצאות ספורט לנשים על תזונה, בריאות וספורט פתוח לקהל ללא תשלום, אירוע יוגה לנשים ותחרות משחה לנשים, למי שתרצה רק לשחות, בלי לבצע טריאתלון מלא.
סוזי דבוסקין, ממארגנות התחרות, השתתפה לראשונה בטריאתלון בגיל 46. דבוסקין שכלה את בתה תמר והחליטה להפוך את התחרות לאירוע מעצים עבור נשים. מאז, משפחת דבוסקין היא הרוח החיה מאחורי התחרות, שהפכה לאירוע של ספורט הנשים הקהילתי (ללא מטרת רווח כמובן) הגדול בישראל. בשנה שעברה, נפטרה סוזי.
דורית: “באופן אישי, הפכתי את הטריאתלון לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הידיעה שאני יכולה להציב לעצמי יעדים קשים ולעמוד בהם בהחלט משליכה על כל תחומי החיים. נראה לי שזה גם שומר אותי יותר צעירה ומהווה דוגמה אישית ומקור גאווה לילדיי
דורית ברק היא אחת מקומץ נשים, שלהן שמורה זכות הראשונות – חלוצה של ממש מקיבוץ שניר, שהשתתפה לראשונה בגיל 32 בטריאתלון.
דורית: “גדלתי בקיבוץ גליל ים. אהבתי לשחות ולרכוב על אופניים, אבל מעבר לכך, לא היה לי רקע בספורט. בטח לא תחרותי. בן זוגי, לעומת זאת, היה מאוד בעניין. הוא כבר שמע על תחרויות טריאתלון ואני נדבקתי בהתלהבות שלו. התחלתי להתאמן ולהשתתף באירועי טריאתלון כאלה, שאז היו נדירים יחסית בארץ.
“בשלב מסוים, קיבלתי הזמנה בדואר, כשעלה הרעיון בארץ לעשות טריאתלון לנשים. היו לי שלושה ילדים קטנים בבית, אבל הרעיון הלהיב אותי והלכתי להשתתף בתחרות שהייתה בעכו והיו בה ממש כמה עשרות נשים. זה היה בשנת 1994, בחוף של עכו, כאשר רכבנו בכביש שליד העיר ורצנו סמוך למלון ‘חוף התמרים’.
“היה אירוע מאוד מפנק שהשתתפו בו מעט נשים, כ-30 אם איני טועה וכל אחת זכתה להמון תשומת לב ופינוק, כולל כיבוד טעים וטיפול קוסמטי בסיום. הייתה תחושה של חגיגה”.
לקפוץ למים הקרים
מה בעצם משך אותך ביוזמה של טריאתלון נשים?
דורית: “בשנותיי הראשונות בטריאתלון, היה שיעור הנשים מכלל המשתתפים נמוך, לא יותר מ- 10%. אני דווקא התלהבתי מזה… אבל נשים רבות נרתעו. לכן, הייתה ליוזמה של טריאתלון הנשים חשיבות גדולה. זה היה אירוע פחות ‘מאיים’ ואפשר גם לנשים פחות מאומנות ופחות ‘מעיזות’ להשתתף ולהרגיש בטוחות. באותן שנים, גם המרחקים בטריאתלון הנשים היו יותר קצרים.
“כשמשפחת דבוסקין, ובמיוחד סוזי, פיתחו את האירוע ואימצו אותו, הוא הפך למשהו מאוד מעצים. תחת הסיסמה של סוזי, ‘כל אחת מנצחת’, נוצרה אווירה מאוד מזמינה ומפרגנת שאפשרה להרבה נשים ל’קפוץ למים הקרים’ תרתי משמע”.
מדובר באירוע שמתקיים אחת לשנה, או בעצם יותר מזה?
“באופן אישי, הפכתי את הטריאתלון לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. התחרויות נתנו לי מוטיבציה להתאמן לאורך כל השנה וגם להעז להציב לעצמי אתגרים חדשים. כמו תחרויות ‘חצי איש הברזל’ וריצות מרתון. הידיעה שאני יכולה להציב לעצמי יעדים קשים ולעמוד בהם בהחלט משליכה על כל תחומי החיים. נראה לי שזה גם שומר אותי יותר צעירה ומהווה דוגמה אישית ומקור גאווה לילדיי ועכשיו, גם לבני ובנות זוגם”.
מה עושה האימון בסביבה המיוחדת של הגליל והגולן?
“הגליל העליון ורמת הגולן, האזור שבו אני חיה כבר יותר מ-30 שנה, הוא מקום מושלם להתאמן בו. כבישים נוחים לרכיבה ומסלולי ריצה יפהפיים. שנים ארוכות התאמנתי עם קבוצת הטריאתלון של גליל עליון והמאמן אלון הירש, מבכירי מאמני הטריאתלון בארץ. בשנים האחרונות, אני מתאמנת במועדון ריצה גליל עליון, עם שי בית הלוי. אני מתמקדת בעיקר בריצה למרחקים ארוכים”.
מהי התחושה בפעם ה-25?
“אחרי כל כך הרבה שנים ובכל זאת… פשוט כבר אי אפשר שלא להמשיך. במיוחד כעת, כשהאירוע מוקדש לזכרן של תמר וסוזי.
“סוזי הייתה אישה מופלאה והייתה בשבילי מקור השראה אדיר. כל פגישה אתה הייתה חמה ולבבית והיא שידרה עוצמות מדהימות. היא ידעה למצוא בכל אחד ואחת את הטוב ולהעצים את הטוב הזה.
“היא הייתה אישה שפשוט נעים לדבר אתה. ראיתי אותה מתגברת על קשיים אדירים וממשיכה הלאה בכל הכוח. זה נתן לי פרופורציות אחרות על הקשיים האישיים שלי”.
